מדהים.
אנחנו מדינה שפיגועים ודם הם דבר שכמעט בשיגרה, שאם יש פחות מ-16 הרוגים, אנחנו לא מגיבים... אז מה בעצם קורה לנו עם האסון של הקולומביה? ואיך בעצם נזכור את האסטרונאוט העברי הראשון?
הטיסה לחלל של אילן רמון, סימלה לרבים מאיתנו את ההתגברות על הקושי, תחילת העלייה לאחר תקופה ארוכה של ירידה:
מצבנו הביטחוני גרוע?
לא נורא, חיל האוויר שלנו הגיע לחלל.
מצב ההיי-טק גרוע?
לא נורא, אנחנו נמצאים על פאר פסגת הטכנולוגיה העולמית
הכל קורס מסביבנו?
לא נורא, יש גם התחלות חדשות.
בגלל כל אלו, אילן רמון ייצג לנו את התקווה ליום חדש טוב יותר.
ואיך בעצם הוא ייזכר אצלנו?
(ואת זה שמעתי מאשתי): רומיאו ויוליה מתו ברגע השיא, מה היה קורה אם הם לא היו מתים?
הם היו ילדים בני 16, שהיו הופכים לחברים, היו רבים, מתקוטטים, אולי מתחתנים ובטח נפרדים (אחוז הנפרדים בנשואי בוסר...), אך במותם הם נשארו חקוקים עמוק בליבנו, וגם לאחר מאות שנים, סיפורם (ובעיקר סופם)לא נשכח, כי בעצם הם נפלו בשיא.
כך גם אילן רמון, אנו נזכור אותו כאסטרונאוט העברי הראשון, האיש שאיחד את הימין והשמאל, חילוניים דתיים וחרדים,האיש שנתן תקווה, והיה כל כך רגיש, שהבין את שליחותו ההיסטורית, האיש שהיה כל כך מושלם.
ככה נזכור אותן.
יהי זכרו ברוך.
