סיפור ראשון
לפני כמה ימים התעוררה פרשה די רגילה של "יהיה בסדר" אצל הצעירים הישראלים המטיילים בעולם. לי זה לא יקרה. הנה צעיר ישראלי, אשר הגיע לקובה מארה"ב, נחת שם ואז התברר שדרכונו פג תוקפו. הבחור נעצר עד תום הברור בשדה התעופה בהוואנה שבקובה. מיד נכנסו במשרד החוץ למאמץ לשחרורו של הצעיר. עשו רעש גדול, לאחר התערבות שגרירות קנדה בהוואנה, המתווך הקנדי דאג שהבחור חסר האחריות יגורש למדינה אחרת, שם המתינו קרובי משפחתו עם דרכון חילופי בר תוקף.
הבחור המשיך משם את מסעו ללונדון, לא חזר חלילה ארצה. אז מה העניין הגדול? העניין הוא בזאת שמיד מר אדרי הרצל מהמחלקה לישראלים בחו"ל יוצא בהכרזה על הקשיים שהיו בשחרורו של חסר האחריות הזה. חמור מכך, מיד, כדי להראות את המאמץ הגדול שהושקע בשחרורו של חסר האחריות הזה, עושים מהסיפור דרמה, משחירים את פני קובה. להלן הציטוט הלא כל כך מדויק אך נאמן למקור: "קובה היא מדינה עוינת את ישראל".
תראו איך מנסים להעצים פעולה קונסולארית פשוטה. "קובה מדינה עוינת את ישראל". אני הייתי בקובה, מה כל כך עוין בה? עשרות בעלי עסקים ישראלים עובדים בקובה. אלפי תיירים ישראלים מטיילים בקובה. יש פעילות ענפה של עסקים ומסחר עם קובה. רק משרד החוץ הישראלי יכול להפוך את קובה לסוריה או סודן. במטרה להראות את גודל פעולתו העלובה מוכן להשמיץ מדינה אחרת. כל קונסוליה בעולם מבצעת יום יום עשרות פעילויות כאלו בלי פרסום יתר ובלי הענקת שמות תואר ליחסים בין מדינות.
סיפור שני
לפני זמן מה פתחו סניף של מגה במערב ראשון לציון ואני הלכתי אליו מספר פעמים. בראשית דרכו, לפני כחודשיים כאשר נפתח, המה הסניף, היו לו הרבה ייסורי פתיחה. על כן סלחנו לאותו סניף חדש של מגה, על כל כשליו הראשוניים. נתנו לו ימי חסד. הנה חלפו כבר חודשיים וברצוני לומר להנהלת מגה, זאת לא הדרך. אין יחס לקונים. קונה שנזקק לעזרה לא יכול לקבלה כי אין מי שייתן לו אותה. להלן רק שתי דוגמאות מיני רבות.
יום אחד נזקקתי לעזרת אחת המוכרות במציאת מוצר. אותה מוכרת חלפה על פני, קראתי לה והיא סימנה לי עם ידה עוד רגע והמשיכה בדרכה. היא לא ראתה אותי, לא ידעה מי אני והמשיכה בדרכה, ניגשה לאחת הקופאיות דיברה איתה, לאחר מכן שתתה דבר מה וכך זה נמשך כשלושים דקות. המשיכה בדיבורה. טיילה, אלי לא חזרה כמובן. עקבתי אחרי מעשיה שלא תרמו כלום למגה חוץ מלקשקש עם חברותיה. בסיום קניותיי ניגשתי אליה ושאלתי אותה מדוע לא חזרה אלי. היא הסתכלה עלי בתימהון ואמרה לי תכף אגיע. שאלתי מתי בתום סגירת החנות. חוץ מזה איך היית מזהה אותי אם לא ראית איך אני נראה. מקרה נוסף, דומה מאוד, אירע לי גם כמה ימים לאחר מכן.
בהמשך, ניגשתי לדוכן ההנהלה וביקשתי שיפתחו לי כרטיס מועדון. אמרו אין כל בעיה, אך הכרטיס חייב להיות מלווה בכרטיס אשראי. השבתי שאיני מעוניין בכרטיס אשראי והם מצידם אמרו שללא כרטיס אשראי, לא אוכל לקבל כרטיס מועדון של מגה. אמרתי שאין לי כרטיס אשראי משו שאני קונה במזומן בלבד. אמרו לי - אין כרטיס אשראי, אין כרטיס חבר. הבנתי. מגה לא מעוניינת בקונים במזומן. למגה יש לה רישיון להפעלת חברת כרטיסי אשראי ולכן היא רוצה שכל לקוחותיה יהיו בעלי כרטיס אשראי. מעניין מה יגיד על כך מפקח על הבנקים. האם יש למגה רישיון לניהול חברת כרטיסי אשראי?
אתם יודעים, אני כבר לא כל כך מבקר במגה החדשה במערב ראשון לציון. הזלזול בלקוחות, חוסר השרות, אי מתן כרטיס חבר גורמים לך את ההרגשה שאתה לא רצוי שם. מעניין, הסניף כבר לא כל כך מלא. לקוחות רבים באו, ראו, התאכזבו ועזבו. האם לזה פיללו מנהלי מגה?
סיפור שלישי
בארצנו, כבכל מדינה אחרת, יש בכול שנה מאות מקרים של חולים סופנים שמצבם כה קשה שהם איבדו את כל איכות חייהם, ואין להם כל סיכוי להבריא מהמצב אליו נקלעו. המצב גורם סבל רב לחולים ולבני משפחותיהם. סוף סוף קמה וועדת העבודה והרווחה והבריאות של הכנסת וקבעה תקנות המסדירות את סוגיית כיבוד רצונו של החולה הנוטה למות בכל הנוגע לקבלת הטיפול הרפואי. התקנות מגדירות מי הוא האדם הנוטה למות, מי הוא האדם שיכול לקחת אחריות על רצונו של החולה הנוטה למות ושאינו מסוגל להביע את רצונו.
סוף סוף יוכל האדם החולה לקחת אחריות על חייו, להחליט אם הוא רוצה לחיות חיים שאינם חיים, חיים שאין בהם איכות חיים. כמו כן, יוכל להפקיד בידי יקיריו מכתב שאין הוא מעוניין לחיות חיים שמאבדים את איכותם. יקיריו יוכלו להפסיק את סבלו אם יראו כי הוא סובל סבל רב ואין תקווה לכל ריפוי עתידי וכי החולה איבד את כבודו כאדם ואת יכולתו להבין את אשר עובר עליו.
סוף סוף במדינת ישראל יתנו לאדם למות מוות בכבוד. לא יגרמו לו למות בהשפלה ובביזוי. צריך להמשיך ולחוקק חוקים נוספים שיתנו לאדם ולבני המשפחה לקבל החלטות הרות גורל בקשר ליקיריו שחייהם הפכו לנטל לסביבתו ולחולה עצמו.דברים קשים אך יש להתמודד אתם באומץ, גם למות צריך בכבוד.
