המלחמה כבר בחזית אבל העורף לא מוכן. לא ממש. אם לדייק - ממש לא. הוא מפוחד ומבולבל (מפלס חרדותיו עולה ביחס הפוך לריבוי הפרשנים המרגיעים).
סוחרי הגומי מפקיעים מחירים ברשתות שיווק החרדות והעצמתן. שעת המלחמה המתרגשת היא שעתם היפה.
מערכת החינוך לא יודעת מימינה (ההורים) ומשמאלה (הנהלת המשרד). לומדים? לא לומדים? עם ערכות? בלעדיהן? הילדים שואלים עם מה הולכים מחר לבית הספר. אני לא יודע. מי יודע? אני מנסה להתעדכן אבל העדכון מותיר אותי מבולבל מכפי שהייתי.
רבים מהמקלטים בארץ, טחובים ומעופשים, לא מתוחזקים כלל, לא ערוכים לקליטת היורדים הפוטנציאליים.
אנשים רבים יהיו אנוסים לשהות במשך שעות, אולי ימים, במקלט מחניק עם אנשים אשר הם לא סובלים אותם גם באוויר הצח. כך זה, בין השאר, במלחמת אין ברירה...
מאז מלחמת המפרץ הפכנו גסים ואנוכיים יותר, קצרי רוח, עצלים ומפונקים. זילות החיים, אשר במלחמת המפרץ הייתה ביסודי, סיימה כבר אוניברסיטה. היא בוגרת. יש לה תואר.
בלב, במקום שבו אדם אומר לעצמו מה שהוא אינו מעז להעלות על שפתיו: שיהרגו שם אלה את אלה רק שלא יכניסו אותנו למשחק המזוהם הזה, שבו אין טובים ואין צודקים, יש רק חזקים וחלשים. האם לא כך, בקירוב, אנחנו מדברים עם עצמנו?
ובינתיים - הדרדס בברדס הפסיבי. המתבגרת בברדק האקטיבי. אבא ואימא מדחיקים, כמו תמיד, את מה שמפחיד אפילו להעלותו על הדעת כהשערה. אוטמים את חדרי הלב, סוגרים את עליותיו. אל תעירו ואל תעוררו. תחחו את החול, כדי שיהיה רך ולח ונעים לראש. תתחילו את המלחמה בלעדינו וסיימו אותה בהעדרנו. אין לנו ראש אליה (הראש, אתם יודעים, בחול) אנחנו עסוקים עכשיו. נא לא להפריע.
אנחנו שסועים. אנחנו מפוררים. אנחנו מרירים. אנחנו לא חומר גבישי מוצק. אנחנו פרודות. אנחנו מולקולות ומפרטות. איש לאוהלו. איש לגורלו. מדורת השבט כבתה. באנו חושך לגרש, אבל אין אש. מנסים להדליק, אבל נכשלים. יש עשן בלי אש. עשן החלומות הגנוזים.
המלחמה הזאת, הזרה והרחוקה, הלא-שייכת לכאורה, נוחתת עלינו במצב הכי זיפתי: אנחנו מחפשים עכשיו משמרת שלישית, אחרונה, כדי להשלים הכנסה. לא מתאים לנו לשבות עכשיו מכל מלאכה, תהיה הסיבה לכך מוצדקת ככל שתהיה.
ואחרי המלחמה, כשנצא מהחדרים האטומים (האמת? לא מתאים לברדקיסטים כמונו להיקרא לסדר ולהיכלא בחדרים האטומים) נחזור אל השגרה האטומה, לא נהיה טובים מכפי שיצאנו ממנה לרגל המלחמה. נהיה אותם אנשים קהי-חושים, לא מתחשבים. שועלים ושפנים. עם ישראל חי-בר.
אל הרישול המפוזר, אל הפישול המבוזר ואל החיסול ה... ממוקד.
שתים-עשרה שנה מכיש אותנו בחלומותינו המסיטים ה"נחש צפע" הארסי מן המלחמה ההיא. שתים עשרה שנה ודבר לא השתנה. הרודן עודנו על כיסאו. האם ימוגר הפעם?
