בית הכלא שאטה, בעמק בית שאן, קטן וצר מלהכיל את כמות הפושעים האמורים להיכלא בו. בחודשים האחרונים נבנים שם תאי כליאה נוספים. החומה המקיפה את הכלא אף היא מתארכת.
הכסף הזה היה עשוי להיחסך, אילו החברה הישראלית היתה מגבה את הצהרותיהם הנבובות של מנהיגיה על אודות סדרי העדיפויות הראויים והמתוקנים.
אילו הושקעו משאבים מספיקים בחינוכם של הכלואים - ובמי שעתידים להיכלא - וברווחתם, מן הסתם הם לא היו מתדרדרים לפשע וממילא גם לא היו מגיעים אל בית הכלא (ומן הסתם גם לא הייתי מייחד את תחילתו של בוקר החג האביבי לכתיבת הרשימה העצובה הזאת, אלא מתענג על רפרוף בעתונים ועל לגימה איטית של קפה - מלאכת הקודש של שבתות וחגים).
אני רואה את האנשים, רבים מהם נערים, מתנדנדים על התפר שבין המותר לבין האסור, בין החוק לבין העבירה עליו, מבזבזים את הזמן (ששורף ומכלה אותם, משל היו פיסת-נייר סתמית שאינה עושה דבר כדי להימלט מאש האבדון והחידלון) חסרי אונים מכדי להתעשת ולעשות בעצמם ועם עצמם משהו משמעותי בחייהם.
רבים מהם באים מבית הרוס - מחוללי ההרס או קורבנותיו - ואין להם אופק בחיים, לא תקווה, לא בת, לא כלום. נכון להחיל עליהם, מדוייקות ונוקבות עד כאב, את מלות אחד משירי הנכאים של המשורר דדו אבידן, שאף הוא, חרף פרסומו, מת כמו כלב עזוב "אדם זקן, מה יש לו בחייו? הוא קם בבוקר ובוקר בו לא קם".
חברה המפריטה עצמה לאי-דעת, מתנערת מאחריותה לחלשים ולנזקקים שבה ומפקירה אותם למר-גורלם אינה ראויה להיחשב ולהיקרא חברה אנושית.
רעות חולות רבות מאיימות לפורר את החברה הישראלית. החולי הממאיר של הקפטיליזם הדורסני, המשליך אל שולי החברה ואל חצרותיה האחוריות, מוכות העוני, הסמים והזנות, מספר רב והולך של בני אדם, הוא האוייב מספר אחת שלנו.
אם לא נשכיל להתמודד עם אתגר שיקום החברה הישראלית מהגורמים העושים בה כבר כיום שמות וקורעים אותה לגזרים, לא די יהיה בהוספת כמה עשרות תאי-כליאה נוספים בשאטה. ייווצר (למעשה כבר נוצר) הכרח לבנות בתי סוהר נוספים. ואנחנו - חסרי אונים -אנה אנו באים?
