מדינה ריבונית ששריה מתכוננים לחגיגות העצמאות 60 שנה, בידיעה ששני שליש מאזרחיה מטופלים או סובלים נפשית בגלל מדיניות מוזרה. בעוד הכל משתכלל, בישראל נגזר רק על שני שליש מאזרחיה להלחם כל יום על ביטחונם הכלכלי, נפשי, וביטחוני.
מבלי לשים לב, עקב רצף האירועים והמחאות במדינה, נוצרה מדיניות אזרחית שבה אם אתה לא חוסם כבישים, מתקוטט עם השוטרים, מתלהם ומתראיין בתקשורת, כל מיני סוגי מחאה מוזרים, בוכה וזועק מול המצלמה למבטי החדשות בערב או לעיתון שלמחרת, וגם שובת רעב, מקים אוהל מחאה שאליו עולים לרגל, מניף בלונים אדומים בצבע דם זועק, לצערנו, זעקתך לא נשמעת במשרדי הממשלה והעומד בראשה.
האם לזה קוראים מדינה ריבונית? ואל תקנו את המילה דמוקרטיה, כי מסביבה יש המון מחסומים ואינטרסים. לא רק שאנחנו ממש לא ריבונים על עצמנו, ובוודאי לא בעולם. ההנהגה בישראל הפכה את רב אזרחיה, חולים נפשית.
והשאלה הנזעקת מכאן, האם לא ברור במדינת ישראל, ולא חשוב איזה מפלגה עומדת בראש, שתפקידה של ממשלה למלא את חובתה, לתת חינוך טוב, לתת רווחה לקשישים ולעובדים, משאבים להתכלכל, לחזק חוסן חברתי שנפגע בגלל אי פתרונות ביטחוניים. האם לא ברור שממשלה שעומדת בראש מדינה ריבונית מחויבת תחילה לתת לאזרחיה, ביטחון, ועוד ביטחון??
מי קבע את הכללים ששני שליש בני ערובה של שליש מהמדינה? באיזה שנה, ובאיזה ספר זה נגזר עלינו? האם ההתנהלות של "אם אין אני לי, מי לי"? יכולה לתת תקווה, או אור שיהיה עתיד למדינה הזאת? ימים יגידו!!
בנתיים, יש המון עבודה במדינה לפסיכולוגים, לפסיכיאטרים, ולמשווקי התרופות...
