לא יאומן. 35 שנים חלפו אך למרות הזמן שחלף, הכאב חוזר שוב ושוב. פוליקר שר "כואב אבל פחות" אבל זה בדיוק העניין, אנשים לא מעטים שהשתתפו במלחמה יכולים להעיד: "כואב אבל יותר", הסיוט נמשך.
זיכרונות טורדניים חוזרים ומזכירים: "לזכור ולא לשכוח, לזכור ולא לסלוח".
35 שנים. למי ש"במקרה" שכח, פעמיים בשנה יש תזכורת: יום הזיכרון לחללי צה"ל, ויום הכיפורים. יום כיפור, יום של תשובה וסליחה במסורת היהודית, יום של זיכרון כואב להרבה אנשים שיצאו בעל כורחם להגן על הבית והמשפחה וחזרו אנשים אחרים. אלה שחזרו מהקרב הבינו, אולי מאוחר מדי, שיום כיפור של אז היה כקו מפריד בחייהם ובחיי הקרובים אליהם ואלה שיהיו קרובים אליהם; יש תקופה של עד יום כיפור, ויש תקופה שלאחר יום כיפור.
6 באוקטובר 1973, יום כיפור שחל בשבת בבוקר, הדרת קודש מורגשת בכל עבר, שקט בלתי שגרתי, מנוגד לחלוטין לשגרת החיים הסואנת בדרך כלל; אוויר נקי מקדם את היוצאים לתפילת השחרית, אוויר חף מזיהום, גם האוויר עורך חשבון נפש. למרות השעה המוקדמת בית הכנסת מלא מפה לפה, עטופים בטליתות, אפופים ארשת קדושה ומתפללים בכוונה מלאה, מבקשים תשובה, מבקשים סליחה ומחילה. אבל לאלוקים יש תוכניות אחרות. תפילות היהודים ברחבי העולם כנראה אינן מרשימות מספיק; היום עם ישראל יחל תקופה חדשה, אחד הקשות שידע.
תכונה בלתי שגרתית מורגשת בבית הכנסת השכונתי; מחפשים נואשות את אחד המתפללים. אימו, מבוהלת לחלוטין, מבקשת לשוחח איתו בדחיפות. יש הודעה דחופה מהצבא, היא אומרת בקול רועד. "התקשרו מהצבא, רוצים שתגיע דחוף!", אומרת האם בחרדה גלויה.
הידיעה נחתה כרעם ביום בהיר, חודרת לתודעה תוך שניות שנראות כמו נצח. מה קרה? האם זה אמיתי? אולי בדיחה שחורה שממש אינה מתאימה ליום כיפור?
חזרתי הביתה בלב כבד, אז לא היו פלאפונים ולא ניתן היה לוודא את אמיתות הקריאה בזמן אמת. מערכת הטלפונים הקווית החלה לקרוס מרוב עומס, ובאופק הייתה תחושה של חוסר וודאות לקראת חוסר אונים. הכיפה עדיין על ראשי, ואני נוסע במכוניתי לכיוון משרד הקישור, ביום הכי קדוש, מי היה מאמין. כמה פרחחים חבושי כיפות מנצלים את הזדמנות הפז שלהם "לחזור בתשובה", זורקים אבנים וגורמים למכוניתי נזקים. הכבישים ריקים חוץ מאבנים הפזורות על הכבישים, אין מפריע.
משרד הקישור מלא מפה לפה, בלאגן לא מאורגן, רעש, צעקות, צלצולי טלפונים, איש לא יודע בדיוק מה קורה, מנהלים שיגרת גיוס חירום. כמפקד ציר קיבלתי אוטובוס לאיסוף אנשי המילואים ויצאתי לדרכי, "איזה מזל שרק לפני זמן קצר ערכנו תרגיל גיוס" חשבתי בדרך.
הספקתי תוך כדי הבלאגן לאסוף את חפצי האישיים, מצלמה, ואת כל סרטי הפילם שמצאתי בבית. תחושה קשה החלה להשתלט עלי. רוב חיילי המילואים שאספנו בדרך היו אופטימיים, מתבדחים, מקווים ש"ניתן בעיטה בתחת לאויב ונחזור הביתה, ממש כמו במלחמת ששת הימים". בדיחות הדעת לא הייתה מנת חלקי; השילוב בין גורם ההפתעה, במיוחד ביום הקדוש ביותר לעם היהודי, לבין תחושת הבהולות שבגיוס, לא בישרה טובות. ידעתי שתפסו אותנו עם המכנסיים למטה, ידעתי שקל זה לא יהיה.
בכבישים הראשיים החלה תנועה ערה יותר, כלי רכב צבאיים לצד אוטובוסים, אזרחים מופתעים מתבוננים בחשש בפעילות הצבאית, משפחות נפרדות בדמעות מאהוביהן. הם אינם יודעים, אבל חלקם הגדול לא יתראו יותר; חלקם האחר ישובו אחרים, נכים, הלומי קרב, או שניהם גם יחד. כאן מתחילה תקופה חדשה לרבים מהלוחמים ומשפחותיהם, ברגע זה החל תהליך התבגרות וחוסר הבנה מכל עבר.
