בחודש נובמבר האחרון נערך בירושלים כנס ה-GA השנתי, המאחד את קהילותיה היהודיות של צפון אמריקה, השנה בסימן חגיגות ה-60 למדינתנו. במסגרת הכנס, עורכת המחלקה להגשמה של ההסתדרות הציונית בכל שנה את ה-"DO THE WRITE THING", סמינר לסטודנטים אמריקנים לתקשורת. השנה השתתפתי גם אני, ישראלית מלידה וצברית בכל רמ"ח איברי, בסמינר ובמסגרתו התארחתי ב-GA, ובכך הזדמן לי לחוות במשך שבוע את ירושלים דרך עיניים אמריקניות.
זו בהחלט הייתה חוויה מעניינת 'לעבור צד' לשבוע, ולספוג את אוויר ההרים הקדוש בתרגום סימולטני לאנגלית אמריקנית, תוך הבטחה להפיץ את המסר הציוני כשאשוב לקהילה שלא מחכה לי באמריקה. אני, שבדרך כלל מתאמצת לפלס את דרכי ברחוב ריבלין, ולחמוק מהמולת הצעירים טעוני האנרגיות וההורמונים שנדמה כי כרגע יצאו מקומדיית נעורים אמריקנית, הפעם אפילו נעתרתי לספסרי כיכר החתולות כאחרונת נערות הקולג', והלכתי על דיל של פופקורן + נרגילה + מוזיקת היפ-הופ היישר מן התנור, באחד מהמועדונים האמריקנים למהדרין שבסמטה.
במהלך השבוע זכיתי להכיר אמריקנים בשלבי עלייה מתקדמים, רעבים לקצת "קונקשנס", אשר שאבו כרטיסי ביקור מכל גורם מקצועי עימו באו במגע, ואלה בעלי חוש האופורטוניזם המפותח מביניהם אף נידבו את קורות חייהם לכל מי שהצליחו לעניין. יחד איתם ערכתי היכרות מחודשת עם המפה הפוליטית הישראלית ועם המציאות הביטחונית והגיאוגרפית בה אנו מתקיימים, והתוודעתי לאנטישמיות עימה נאלצים להתמודד אחינו בתפוצות. כן, גם בקמפוסיה של חברתנו הטובה ביותר, אמריקה, מתמודדים היהודים עם גילויים שונים של שנאת יהודים ואנטי-ציונות, וגם כאשר כן תומכים בנו פוליטית, זה לא בהכרח מלווה ברצון לקפוץ לבקר. מסתבר שהדעה הרווחת עלינו באמריקה היא שאנו מדינה מסוכסכת, אפרורית ומדכאת, המצופה כולה בטון. כך עולה מסקר תדמית שערך משרד החוץ, כפי שהוצג בפנינו. אנשי המשרד שוקדים על תוכנית מיתוג, שתהפוך את מדינתנו בעיני העולם ממזרח-תיכונית במלחמה, לים-תיכונית חמימה.
בזכות הכנס הזדמן לי גם להעריך מחדש את מה שעבורנו כאן הוא מובן מאליו. הזהות היהודית מקבלת משמעות נוספת במפגש עם יהודי התפוצות. בעוד שעליהם לבחור ביהדות ו'לתרגל' אותה, כדבריהם, אנו כאן, מספיק שננשום בכדי שנהיה יהודים. הרוח היהודית נשבה בחוזקה בכנס והאירה אותו, ויודעים מה, גם אותנו, באור מחמיא ביותר. הקלישאות "ואהבת לרעך כמוך" ו"תיקון עולם", שלהן יכולת נהדרת לגייר ערכים כמו סולידריות, עזרה ונתינה, העניקו את הצביון לאירוע כולו. הן הורגשו בכל עבר: בנאומים השונים, בדוכניהם של ארגוני המגזר השלישי, אשר הציגו עצמם ברחבה וסיפקו לנו תחושה כאילו אנו מהלכים בשוק של מצוות, בגיוס הכספים האמריקני הנדיב שהוצג לראווה בכנס, ואפילו בניסיונות תכופים של המנחים לבדר, באמצעות אמירות מסוג: "אנו מבקשים מכם עכשיו לעשות משהו מאוד 'לא יהודי', לקום וללכת להרצאה הבאה, בלי להתעכב ובלי לדבר עם אף אחד בדרך". בדרך כלל, הייתי תוהה למה פראן פיין עלתה לבמה, אבל במצב הרוח הקיטשי שאירועים מהסוג הזה מסוגלים לעורר, אפילו משפטים כאלו מסוגלים לקרב לבבות.
בנוסף לרוח היהודית, הורגשה בכנס פטריוטיות בעוצמה מוגברת. יחד עם האמריקנים נפנפנו במרץ בדגל, צרחנו את התקווה, זמזמנו פזמונים ישנים עם תנועות הנוער, דמענו למראה חיילים במדי זית, ואפילו קיבלנו בתשואות רמות את הפוליטיקאים, כל הפוליטיקאים, אשר נתנו גרסה מוקדמת לנאומי הבחירות שלהם, ונהנו מקהל משולהב המריע בתדירות של כל שני משפטים בממוצע. לא להאמין שזה בארץ!
לסיום, אצטרף גם אני לטרנד החדש, ואתן טיפ ברוח המיתון: תיפסו לכם סטודנט מבית הספר לתלמידי חוץ, ותנו לו להדריך אתכם בטיול בירושלים. זו בהחלט דרך חסכונית להכיר מקום חדש.
