ההשתתפות בדאגת ההורים, חיבוקם ועטיפתם בחום מובנת. ציבור רגיש הוא מאפיין של חברה בריאה, וטוב שכך. אולם בין החום שאמור לעטוף את ההורים לבין ארגון מחאות של אנשי צבא, נוער ואחרים, והפיכת צד אחד לרשעים שאינם עושים די ומוחים היודעים בדרך כלל יותר טוב מהעושים במלאכה - יש מרחק גדול.
יש תג מחיר, וגובה המחיר הוא פועל יוצא של שיקולים רבים ומגוונים; אחריות הממשלה לחיל שנשלח למלחמה ונפל בשבי הוא רק אחד מהם, ואינני בטוח שבכל סיטואציה הוא החשוב ביותר.
מה יגידו כל האומרים "בכל מחיר" כאשר ידרשו המרצחים פינוי היאחזות תמורת גופה? היינו בסרט דומה לפני זמן לא רב.
האחריות לניהול המשא-ומתן הוא של ממשלת ישראל, תנו להם לעשות את העבודה.
