לדעת רבים מהפוליטיקאים ומהפרשנים, הסכסוך עם הפלשתינים לא יוכרע בשדה הקרב, אלא במשא-ומתן ובהסדר מדיני. דברים אלה הם בניגוד לניסיון ההיסטורי. שום הסדר מדיני, החל מהסכם סייקס-פיקו מ-1922, עבור בוועדת פיל מ-1938, בהסכמי שביתת הנשק מ-1948, הסכם הפסקת האש מ-1970 וכלה בהסכמי אוסלו לא הביאו לסיום הסכסוך, אלא רק להחרפתו. רק כאשר הצד הערבי-פלשתיני ספג מכת מחץ במלחמות בשנים 48', 56', 67', 73' הביא הדבר לייצוב המצב הביטחוני והמדיני.
האשליה כי דיבורים והסכמים יביאו להסדר ולרגיעה התפוצצה לנו בפנים. לאחר כל הסכם קם ארגון כזה או אחר של הפלשתינים שלא הסכים לו והמשיך להילחם. בדיוק מה שקורה בימים אלה של המשא-ומתן עם אבו מאזן המתון כביכול ומנגד, החמאס בעזה. הסכמי השלום עם מצרים וירדן מבוססים על אינטרסים ונשענים על תוצאות כשלונן במלחמות ב-67' וב-73'. גם הסכמים אלה אינם שלום אמיתי. הלקח ההיסטורי מחייב אותנו להבין ששום הסכם חתום לא יעצור צבא ערבי לפתוח במלחמה אפשרית נגדנו, אם יגיע למסקנה שהמלחמה כדאית מבחינתו. זו מסקנה פסימית אך ריאלית.
