חייבים אנו להודות: ההתייחסות הדואלית כלפי "בני דודנו" מוזרה עד מאוד. מצד אחד אנו מקבלים בהבנה, כמעט באדישות תופעות "אוריינטאליות" חמות מזג כמו רצח על כבוד המשפחה, טבח אכזרי של חשודים בשיתוף פעולה וכו´, ומצד שני מתייחסים אליהם כאל תרבות "רגילה", נאורה, מודרנית, "בדיוק כמונו"...
בהקשר זה אינני יכול שלא להזכר בקטע שקראתי פעם ב"ידיעות": כשנכבשה רמאללה במלחמת ששת הימים, הגיעה משלחת של זקני הישוב אל הקצין הבכיר שכבש אותם ושאלה אותו: מה תעשו בנו? הוא ענה להם: "בדיוק מה שאתם הייתם עושים לנו". הם פרצו בבכי מר...
המסקנות לפיכך ברורות:
א. אם הם היו כובשים אותנו - שאלוהים ישמור...
ב. הם בדיוק כמונו...
(על זה נאמר: "לרדת לרמה של אנשים כמוך")...
האם חשבתם פעם מדוע אנחנו משחררים מאות אסירים תמורת חטוף אחד?
מדוע אנחנו משחררים מאות אסירים תמורת גופות?. הסיבה ידועה: משום שהרגישות שלנו גבוהה יותר. עבורנו ערך חיי האדם גבוה יותר, הרגישות שלנו למשפחות שכולות גבוהה יותר (יותר מהם).
אבל, אם נחשוב מעט יותר הרי שהרעיון לפיו אנחנו "שווים" פי 400 מהם קצת מטריד (אפילו נשמע גזעני במקצת).
משהו פה איננו מסתדר. אי אפשר להשאיר את הנקודה הזו תלויה באויר. החברה הישראלית צריכה לשבת ערב אחד עם עצמה ולעשות חושבים: האם אנחנו פי 400 יותר מוסריים מהם, חשובים יותר, ותרבותיים יותר, או שמא כולנו בני אדם, כולנו נבראנו בצלם, כולנו שווים.
אחת מן השתיים: או שהם כמונו, או שהם תרבות אחרת.
או זה, או זה, ביחד זה פשוט לא הולך.
זה פשוט לא הולך!.
