מאמרו של אולק נצר מתעסק בהוצאת דברים שהוצאו מהקשרם ובמתן לגיטימציה ויראת קודש לשמאל בישראל. ביום כמו יום השואה, בו איבד העם היהודי 6,000,000 מיקיריו, היה ראוי שמר נצר יעסוק בהנצחתם של אותם נספים, באיחוד העם ולא בניסיון לפלגו ולזרוע בו שנאה.
מר נצר מבקש להציג את ה"קנאים הימניים" כדבריו, כמי שהשתמשו באסון השואה למטרות פוליטיות. זוהי האשמה חמורה ביותר, שבתור דור שלישי לניצולי שואה וכפעילת ימין, זיעזעה אותי מאוד.
עוד טוען מר נצר, כי "השמאל הישראלי מבין שאסור להשוות את מעשי היהודים למעשי הנאצים". צר לי לאכזב את נצר, אני מזמינה אותו לקמפוסים השונים, ביניהם אוניברסיטת חיפה, להיווכח כיצד תאים סטודנטיאליים המשתייכים לשמאל עושים שימוש פעם אחר פעם במושגים מן השואה, וכיצד הם אף מכנים ח"כים ושרים שבעבר שירתו בתפקידי מפתח בצה"ל ב"תארים" שונים מתקופת השואה.
לרפול ולגנדי ז"ל היה מכנה משותף - שניהם ידעו להפיק מהשואה את הלקח החשוב מכל לעם היהודי והוא: אין לנו ארץ אחרת ואם לא נשמור עליה, נחזור למצב האיום והאובדני של תקופת השואה. את הלקח הזה מסרבים אנשי השמאל להפנים ומעדיפים להתהדר בהכאה העצמית ובנטייה האובדנית.
ביום השואה עלינו להוריש לילדינו את המודעות והחשיבות של היותנו מדינה עצמאית הערבה לביטחונה האישי, ובה נרים ראשנו בגאווה ונאמר: לא עוד!
