הִמְצֵאנוּ "עַם". "העם הישראלי". "עם" שמורכב מ-80% יהודים ו-20% ערבים. כאשר אנחנו מדברים על "שתי מדינות לשני עמים", כאילו "ברור" לכולנו שמדובר במדינה ל"עם הפלשתיני" "שם", ובמדינה ל"עם הישראלי" "כאן".
אבל "העם הישראלי" - 80% יהודים ו-20% ערבים - נברא לא מרצונו של מישהו אלא בלית ברירה: כאשר קמה מדינה חדשה, כל המתגורר בשטחה, "בלי הבדל דת, גזע ומין", אך טבעי, ובלתי נמנע, שיהפוך לאזרח שלה, ויקבל זכות לבחור ולהיבחר לפרלמנט שלה.
אני מסרב לקבל ש"לערבים יש חוקים מיוחדים". מסרב לקבל כי מה שנכון היה לגבי מדינת היהודים "אי-אפשר" להחיל על מדינת הערבים, כי "הם פרימיטיביים", כי "הם אחרים", כי "עליהם לא יכולים לחול הכללים שחלים על בני תרבות".
"העם הישראלי" - 80% יהודים ו-20% ערבים - נולד כאשר הוקמה ישראל וכל המתגוררים באותו יום בשטחה, "בלי הבדל דת, גזע ומין", הפכו לאזרחים שלה. אזרחים לכל דבר, כולל זכות לבחור וזכות להיות חברים בפרלמנט. כך נולד "העם הישראלי". ובדיוק כך צריך להיות מוגדר "העם הפלשתיני". כל המתגוררים בשטח פלשתין - כאשר תוקם - יהיו בני "העם הפלשתיני": השתקפות מראה של "העם הישראלי", "העם הפלשתיני": 80% ערבים, ו-20% יהודים.
"העם הישראלי" - 80% יהודים ו-20% ערבים - במדינתו, ו"העם הפלשתיני" - 80% ערבים ו-20% יהודים - במדינתו שלו.
וכאשר כך יהיה, ואין מדינה בעולם שלא תבין את ההיגיון שבכך, וחנין זועבי תמשיך בכבוד להיות ח"כית נכבדה בכנסת של מדינת ישראל ואולי מר ברוך מרזל יהיה P.M נכבד בפרלמנט של מדינת פלשתין - "העם הישראלי" - 80% יהודים ו-20% ערבים - במדינתו, ו"העם הפלשתיני" - 80% ערבים ו-20% יהודים - במדינתו שלו, תוכלנה שתי המדינות הריבוניות להיפגש, ולשוחח על כך, ולהגיע להסכמות.
אולי ההסכמה תהיה הסדר לפיו בן כל לאום יוכל להמשיך ולהתגורר בביתו, בטייבה או בעופרה, עם כל הכבוד והזכויות והחובות של תושב קבע (כולל הזכות לבחור ולהיבחר לרשות המקומית). אבל בבחירות הכלליות כל בן לאום, בלי קשר למקום מגוריו, יוכל לבחור ולהיבחר רק לפרלמנט של מדינת לאומו שלו.
