אני חייב לספר על מוזרות שיש בי: אני תמיד מפזם לעצמי משהו. איזה שיר. לפעמים ממש בקול די רם שגם הזולת ישמע, איזה שיר שנדבק בי באותו יום על דעת עצמו, משום מה כזה, והיום זה "רד אלינו אווירון".
כבר הזכרתי באלף הקשרים שאינני בוחן כליות ולב. שלא יכולתי לדעת שלפיד מרמה ושרק במזל לא הצבעתי לו גם אני. ולא יכולתי לדעת שפרץ הסוציאליסט רגע אחרי שהאמנתי לו יהיה דווקא שר ביטחון, ואני אפילו לא באמת יודע גם אם שלי באמת גם מתכוונת. אבל הפעם זה בהקשר הפיזי, שגם את מצב הכליות והלב של שרון אני לא ממש יכול באיזה אופן מטאפיזי לבחון, ואינני יודע אם אני מדבר על מי שחוקית עדיין חי או שמא ברגע זה כבר חל הכלל "אחרי מות קדושים אמור".
ואינני יודע לומר אם היה רע או טוב. לאיש היו ביצים בגודל של בית. ולפעמים זה היה טוב ולפעמים זה היה רע. כי יש רק אחד חוץ ממנו שהיה מעז להטיל פצצת אוויר של טון על בית מגורים מאוכלס ובכך לומר בבירור: אני לא משחק!!! אל תיגע בי אפילו באצבע, כי אם תיגע בי באצבע אני ארסק לך בפטיש 5 קילו את הראש (השני שהיה מעז, תצחקו עליי, לא אכפת לי, זה ברק).
והוא האיש שבאמת לקח לעצמו מן הגורן ומן היקב אבל לפחות הייתה בו חמלה לעניים ואולי בוז לקומבינאטורים שהיום נראה כי המדינה כולה מגויסת רק למענם. והוא שתקע אותנו לתופת המטורפת שנקראת "רצועת הביטחון" שלא הוסיפה גם גרם אחד של ביטחון ורק קטלה בבנינו יום יום כמו בברווזים במטווח.
אבל הוא גם שחילץ אותנו מן הטמטום של "רצועת הביטחון" של "גוש קטיף", שגם היא לא סיפקה אפילו גרם אחד של ביטחון ורק הייתה לאלפי חיילים ולששת אלפים אזרחים שהשקפת עולמם העקומה כולה היא "דווקא! ויעלה לנו ולעם ישראל בכסף ובדם כמה שיעלה!". רולטה רוסית יומיומית.
זהו, שמשום מה מהבוקר מתנגן בי "רד אלינו אווירון". הגרסה שהיו שרים לנו דרך קבע החיילים בנקודות הביקורת עת היינו עולים בארגז של משאיות ספארי עם שכפ"צ וקפל"ד ואם-16 טעון ודרוך מכוון בבדיחות דעת מקאברית תמיד אל המערב כי ברדיו היו תמיד מודיעים "כוח צה"ל הותקף מן המארב"... עולים לבסיסון
חיל הים בזהראני, צידון, וגם יורדים בחזרה, כתמיד הצלחנו, עובדה שאני עוד כאן. "רד אלינו אווירון". בגרסת החיילים בנקודות הביקורת.
"רד אלי-נו א-ווי-רון,
קח אות-נו ללב-נון.
ניל-חם בשביל ש-רון
ונח-זור בתוך א-רון".
זהו. מזדמזם אצלי מהבוקר.
הנה. סיפרתי.
