מיתוס הניצחון הגדול

בלילה שבין היום השלישי ליום הרביעי של מלחמת יום הכיפורים, לאחר כישלון ניסיון מהלך ההכרעה של צה״ל בחזית הדרום, נטש שר הביטחון, משה דיין, את מטרת המלחמה הרשמית – להכריע את האויב, להשמיד את צבאו ולכפות עליו את תנאיה של ישראל – ואימץ מטרה חדשה: לכפות על האויב הפסקת אש. חמישה-עשר ימים נוספים לחמה ישראל בחזית הדרום כדי להביא את נשיא מצרים, אנוואר סאדאת, להסכמה על הפסקת אש. אז החל ״תהליך אוסלו״ – השגת הפסקות אש תמורת חבלי-ארץ, שישראל השתלטה עליהם במלחמת ששת הימים, בתקווה שהפסקות אש אלה יאיצו דינמיקה של שלום.
עוד בטרם הסתיימו הקרבות בדרום ובצפון, פתחו ראשי המערכת הפוליטית וראשי צה״ל במבצע תקשורתי אדיר, שנועד להטמיע בתרבות הישראלית את המיתוס שלפיו צה״ל תִפקד במלחמה ההיא באופן מעולה, ולא היה למדינת ישראל ניצחון צבאי גדול מזה. המסע היח"צני ההוא זכה להצלחה אדירה, ועד היום זהו אחד המיתוסים הביטחוניים היציבים של ישראל.¹ אבל אנשי קו הדם, ששהו במקומות שבהם הורגים ונהרגים וראו את הקולות הצורמים של המלחמה, סירבו בתחילה לקנות את המיתוס ועוררו תנועת מחאה. כדי להרגיע את הרוחות ולהרוויח זמן, הקימה ממשלת גולדה מאיר, ב-18 בנובמבר 1973, ״ועדת חקירה לעניין מלחמת יום הכיפורים״. על הוועדה הוטל לחקור:

1. המידע בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים על מהלכי האויב וכוונותיו לפתוח במלחמה וכן ההערכות וההחלטות של הגורמים הצבאיים והאזרחיים המוסמכים לכך, בקשר למידע האמור.
2. היערכות של צה״ל למלחמה בדרך כלל, כוננותו בימים שקדמו למלחמת יום הכיפורים ופעולותיו עד לבלימת האויב.²

לאחר שלושה ימים מינה נשיא בית המשפט העליון, ד״ר שמעון אגרנט, ועדת חקירה בראשותו. חבריה היו: שופט בית המשפט העליון, משה לנדאו; מבקר המדינה, ד״ר יצחק נבנצאל; רב-אלוף (מיל׳) ופרופסור לארכיאולוגיה, יגאל ידין, ורב-אלוף (מיל׳), נציב קבילות החיילים, רב-אלוף חיים לסקוב. צוות של שישה קצינים בכירים במילואים ריכז את החומר העובדתי עבור הוועדה: אלוף (מיל׳) יוסף אבידר, אלוף (מיל׳) משה גורן, תת-אלוף (מיל׳) שמעון גלבוע, אלוף-משנה (מיל׳) ישראל כרמי, אלוף-משנה (מיל׳) יהושע נבו ואלוף-משנה (מיל׳) משה תמיר. אחד-עשר אישים אלה נמנו עם האליטה של דור תש״ח, ואנשי הצבא שביניהם השתתפו באופן פעיל ביצירת תפיסת הטרור הביטחוני ואף התגאו בה. איש מהם לא היה אינטלקטואל ביטחוני, שאומץ לב אינטלקטואלי הוא קוד התנהגות שלו. הסיכוי שדווקא הם יחשפו את קריסת תרבות דורם היה קלוש.³ החומר שנאסף אורגן וסודר בידי שני קצינים בקבע, בני דור מאוחר יותר: אלוף-משנה יעקב חסדאי ורב-סרן יואב גלבר. צוות זה פעל במשך 14 חודשים, ובמהלכם הוא פרסם שלושה דו״חות.⁴

כ-49 שנה לאחר שהוועדה הגישה את הדו״ח השלישי והאחרון שלה, ניתן לקבוע כי היא נכשלה מכל הֶבֵּט אפשרי ונזקהּ עלה על תועלתה. שכן, היא יצרה את הרושם המוטעה שהממשל בישראל מסוגל לבקר את עצמו, לחקור כישלונות ומחדלים צבאיים ולהפיק מהם לקחים. מנקודת-מבטם של מקימיה - גולדה מאיר וחבריה - נכשלה הוועדה משום שבעקבות פרסום הדו״ח הראשון שלה נאלצה גולדה מאיר להתפטר, ואִתה כל חברי ממשלתה. התפטר גם הרמטכ״ל הכושל, דוד אלעזר, בטרם הודח, כהמלצת הוועדה. אבל הבט זה הוא זניח, גם אם הִווה רעידת אדמה במישור הפוליטי. מחליפהּ של גולדה מאיר, יצחק רבין, לא תִפקד טוב ממנה כראש ממשלה וכשר ביטחון, כפי שהוכח באינתיפאדה ובמלחמה בחיזבאללה בדרום לבנון. מנחם בגין שבא אחריו היה גרוע עוד יותר, כפי שהוכח במלחמת לבנון הראשונה. אותם דברים אמורים על יצחק שמיר ועל בנימין נתניהו. במבט לאחור, התפטרות גולדה וחבריה ופרישת אחדים מהם מן הזירה הפוליטית, עומדות לזכות הוועדה, גם אם לא זו הייתה כוונת חבריה, אשר באופן בלתי-סביר לא הִפנו אצבע מאשימה כלפי גולדה מאיר וחברי 'מטבחהּ' – משה דיין, יגאל אלון וישראל גלילי. שלושת הגברים ב'מטבח' זה היו אישים מרכזיים במערכת הביטחון של היישוב; שלושתם גם השפיעו מאוד על מלחמת העצמאות ולשלושתם אחריות רבה למבנה הכושל של מערכת הביטחון הישראלית עד עצם כתיבת שורות אלה.

תכליתה המוצהרת של כל ועדת חקירה היא למנוע את הִשָּנוּת הכישלונות והמחדלים הנחקרים, על-ידי איתור ליקויים בכל הרמות ומכל הסוגים והכנת מתווה להפקת לקחים. כתשע שנים לאחר תום מלחמת יום הכיפורים חזרו כל ליקוייה ומחדליה במלחמת לבנון. הם שבו וחזרו בשש שנות האינתיפאדה הראשונה ובשתי שנות השנייה, בבריחת צה"ל מדרום לבנון, בפרשת הטבח במערת המכפלה בחברון, בפרשת רצח רבין, בפרשת פתיחת מנהרת הכותל וב-7 באוקטובר 2023 בעוטף עזה; והם מתרחשים גם כעת במלחמה מול החמאס ומול החיזבאללה, למרות שבינתיים הוקמו, פעלו והמליצו עוד כמה וכמה ועדות. ליקויים החוזרים על עצמם מעידים שהלקחים לא הופקו ושוועדות החקירה נכשלו במשימתן.

חברי ועדת אגרנט לא היו מסוגלים לבצע את משימתם כהלכה משני טעמים עיקריים:
ראשית, חסרו להם, ולקצינים שסייעו בידם, הכלים התיאורטיים והמושגיים להבנת ארועי מלחמת יום הכיפורים ולא היו להם כישורים אינטלקטואליים לבנות בעצמם כלים אלה .
שנית, למרות שהם ביקרו קשות את ה״קונספציה״ של אגף המודיעין במטכ״ל ושל מפקדו, אלוף אלי זעירא, הקונספציה הדורית המוטעית שלהם מנעה מהם להתקרב לחקר האמת. טעמים אלה מאפיינים את ועדות החקירה שפעלו עד היום בתחום הביטחוני והם שגרמו לעיקור הפוטנציאל הביקורתי שלהן.⁵

אתחיל בניתוח הטעם השני. בהקדמה לדו״ח החלקי הראשון שפרסמו באפריל 1974, הזהירו חברי הוועדה כי אסור שהדיון ב״גורמי הטעויות והמִשגים״, שהיה הכרחי ״למען בירור האמת והפקת הלקחים״, יגרע ״מראיית הֶשֵׂגו המכריע של צה״ל, שהתגבר על מתקפת פתע של האויב בשתי חזיתות ותוך חירוף-נפש של חייליו השיב מלחמה שערה ויכול לאויב״. ובסיום אותו דו״ח נאמר שצה״ל ניצח במלחמה ״תודות לגבורתם העילאית של חיילים על כל דרגותיהם, לכוח האִלתור הבלתי נדלה של מפקדיו, וליציבות וחוסן מבנהו הארגוני הבסיסי״.⁶ על דברי שבח אלה חזרה הוועדה בדו״ח השני שלה, והוסיפה כהנה וכהנה מבלי לבסס אותם.⁷ מציאות בלתי-מבוססת היא מיתוס. השימוש במיתוסים מלמד כי חברי הוועדה לא התאמו לתפקידם.

מסתבר שחברי הוועדה נפלו קורבן למסע היח"צני ולמיתוס היזום, שלפיו צה״ל תִפקד במלחמה ההיא באופן מעולה, ולא היה לישראל ניצחון צבאי גדול יותר. מכאן שהמחדלים והכישלונות, לדעת חברי הוועדה, התרחשו במגזרים מוגבלים, בעיקר באמ״ן ובצמרת פיקוד דרום, ואם יסולקו ראש אמ״ן, האלוף אלי זעירא, ומפקד חזית הדרום בתחילת המלחמה, האלוף שמואל גונן, ישוב צה״ל ויתפקד באופן מעולה כפי שתִפקד, לדעת הישראלים, במלחמת ששת הימים.⁸

עדותו של סגן הרמטכ״ל, אלוף ישראל טל, השפיעה באופן מכריע על מסקנות הוועדה. לדבריו, "מה שקרה ביום כיפור, בייחוד בשלושת הימים הראשונים, זה לא שצה״ל היה עם תורות לא נכונות. הבעיה הייתה שלא ביצענו את התורות של עצמנו. עשינו את כל השגיאות האפשריות בשלושה הימים הראשונים ואינני מאשים את הטנקיסטים – אני מאשים את הנסיבות (!) שבהן הם נכנסו לקרב, ושבהן תפסה אותנו המלחמה".⁹

אבל מעשינו השפיעו על הנסיבות, מצד אחד, ולמען שרידותנו היינו אמורים להיות מוכנים לנסיבות הקשות ביותר מצד שני. ״תורות הלחימה הנכונות״ של ישראל טל הכשילו את צה״ל במלחמת לבנון ב-1982 כאשר כל הנסיבות היו לטובתו. הם גם הכשילו את צה״ל באינתיפאדה, במלחמת דרום לבנון, במלחמת לבנון השנייה וב-7 באוקטובר 2023. אם רק הנסיבות אשמות, לא ייפלא שסגן הרמטכ״ל לא נדרש לשלם מחיר אישי על חלקו במלחמת יום הכיפורים. חלקו במלחמה זו לא מנע ממנו לקבל בינתיים את פרס ישראל על מפעל חייו בתחום הביטחון. ואין תֵּמָה בכך. שהרי ועדות פרס ישראל בפרט, והאליטות האקדמיות הישראליות בכלל, אינן מיטיבות להבין יותר מחברי ועדת אגרנט בהוויית הצבא והמלחמה, וגם תודעתן שטופה במיתוס הביטחון. אם היו חברי ועדת אגרנט מצליחים לדחות את התזה המניפולטיבית של ישראל טל, אולי היה להם סיכוי להצליח קצת יותר במשימתם.

זאת ועוד, אם רק הנסיבות אשמות, מדוע המליצה הוועדה להדיח מתפקידם את הרמטכ״ל אלעזר, את ראש אמ״ן אלי זעירא ואת אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן? על-פי אותו היגיון, ראוי היה שגולדה מאיר תמשיך בתפקידה ולא תתפטר. אופייני לתרבותה השטחית של ישראל שאדם כישראל טל – המסוגל לתלות את קריסת מערכת הביטחון, שהוא היה אחד מראשיה, בנסיבות בלבד – נחשב להוגה הצבאי החשוב ביותר במערכת הביטחון.¹⁰

בגוף הדו״ח, בהקדמות ובסיומים, סתרה הוועדה את דברי עצמה כאשר כתבה, למשל, ש״הרקע לכשלון אמ״ן היה – הביטחון המופרז אשר היה נחלת הכול, בדרג הצבאי והמדיני כאחד,¹¹ שאם בניגוד למצופה, האויב יתקוף – הצבא הסדיר (כולל המילואים המגויסים לתעסוקה מבצעית) יהדוף את התקפתו בקלות, בכל הנסיבות, ויוכל לעבור עד מהרה למתקפת נגד״.¹² שר החוץ בתקופת המלחמה, אבא אבן, ביטא אווירה זו בעדותו: ״התשובה שקיבלנו תמיד מהזרוע הצבאית, שאפילו ינסה [סאדאת] לתקוף, דינו נחרץ לתבוסה מהירה, מוחצת״ (בכל הנסיבות).¹³

בנספח אישי לדו״ח השלישי הביא חיים לסקוב תמצית מדבריו של ישראל טל, שנישאו בהרצאה בפני סגל המדריכים של בית-הספר לפיקוד ומטה (פו״מ), ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה:

"צה״ל נוטה לכיוון המקצועי-מכניסטי ולא פועל לפי תורת פיקוד ומטה; כל קשר בין הפורמלי והלא-פורמלי (בצה״ל) הוא מקרי; (טל) מדבר על גוויעת המחשבה הצבאית; (לפי טל) אין החלטה, אין הכרעה, אין תהליך קבלת החלטה; ההישג במחשבה הוא באלתור האלתור ולא ביישום משהו בסיסי. (והמסקנה):

לפנינו שגיאה במחשבה כתוצאה מאי-קליטה ואי-פתיחות הדרגים הגבוהים (שטל נמנה עמם) שלפי השראתם פועלים פקודיהם.¹⁴

מסתבר לפי ישראל טל, שלפני המלחמה, לא רק הנסיבות אשמות אלא גם ״גוויעת המחשבה הצבאית״. ואם תורת הביטחון של ישראל טל וחבריו התבססה על ההנחה שבכל הנסיבות צה״ל יביס את תוקפיו, הרי שבמלחמת יום הכיפורים קרסו התורות ומפתחיהן נחשפו כמעמידי פני מומחים, לפני המלחמה, וכפועלים להסתרת האמת – לאחריה. מכאן שטל וחבריו אינם אשמים רק במה שאירע במלחמת יום הכיפורים אלא גם במה שאירע במלחמת לבנון, באינתיפאדה ובמלחמה נגד החיזבאללה בדרום לבנון וב-7 באוקטובר 2023. ועדת אגרנט לא העזה לטפל בעניין זה, שכן טיפול בו היה מחייב הודאה לא רק בקריסת תורת הביטחון – אלא גם בכך שמאז פרוץ מלחמת העצמאות, ב-30 בנובמבר 1947, תורת הביטחון של ישראל עמדה על כרעי תרנגולת. השופט אגרנט וחבריו אִפשרו לכל האחראים לכשל התורתי, שהעמידו פני מומחים, להמשיך לפעול במסגרת מערכת הביטחון במשך תקופה ארוכה – ישראל טל עם כל התגמולים והיוקרה הנלווים להשתייכות למערכת זו; ובכך חברי הוועדה אף פתחו בפני האחראים לכשל את האפשרות להנהיג מאוחר יותר את מדינת ישראל ולהכשילה. הרמטכ"ל, ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק אמר שהוא ״מעריך במיוחד״ את ישראל טל ו״כבר שנים קשוב לרעיונותיו״, הדבר היה כתובת על הקיר לציבור בישראל על האסונות שהמיט ובראשם הבריחה מלבנון שהפכה את החיזבאללה לארגון הנמצא במאזן אימה עם ישראל וגרם בימים אלה לבריחת תושבי היישובים בגבול לבנון מביתם.
________________________________

בשבוע הבא: חברי ועדת אגרנט לא הבינו את מערכת ה-8 באוקטובר במלחמת יום הכיפורים למרות שהקדישו לה הרבה מקום בדוו"ח שלהם; "מדוע הצללים" במקום מדע פתוח וביקורתי בישראל בתחום הביטחוני; השמצת האלוף בדימוס יצחק בריק שחזה את אסון ה-7 באוקטובר, במשך חמש שנים; המלחמה נגדי ונגד מחקרי; בגידת חוקרי האוניברסיטאות במקצועם; מחקריהם השקריים של בעלת פרס ישראל פרופ' אניטה שפירא ושל אלוף-משנה ד"ר מאיר פעיל המנוח.

1. בתוכנית הטלוויזיה ״הטור השבועי״, ששודרה ב-29 באוגוסט 1997, והוקדשה לתורת הביטחון של ישראל, אמר שר הביטחון, אלוף (מיל׳) יצחק מרדכי: ״מלחמת יום הכיפורים הייתה הקשה ביותר והניצחון שהושג בה היה הגדול ביותר״. מנחה הדיון, עו״ד אמנון זכרוני, הצטרף להערכה זו. ניתוקו של מרדכי מן המציאות ואווילות הערכותיו התגלו לעין-כל בבחירות הכלליות של ישראל, במאי 1999 שלא לדבר על משפטו הפלילי על הטרדות מיניות ותוצאותיו. בספרו ״שיחות עם יצחק שמיר" (ספרית פועלים, 1997), שאל חיים משגב את יצחק שמיר: ״האם גם ב-1973 צה״ל ניצח במלחמה?״. שמיר השיב: ״בתום המלחמה הצבא שלנו נמצא בעומק מצרים ועל אדמת סוריה. קרסה רק הקונספציה של הממשלה, בראשות מפלגת העבודה. אבל בסופם של הקרבות – ידנו גברה למרות שמשה דיין נתפס לבהלה״ (עמ׳ 127). מכאן שהאלוף ולימים שר הביטחון יצחק מרדכי, וראש הממשלה יצחק שמיר, לא הבינו את הליקויים היסודיים של צה"ל, והם חזרו על עצמם במלחמות הבאות, עד 7 באוקטובר 2023.
2. א״צ, צור, 1994, עמ׳ 11.
3. אחרי עשרים וחמש שנים של כישלונות צבאיים רצופים וקריסה ביטחונית מתמדת, מתחילים אחדים מבני אותו דור להבין שהם לא הבינו. ב-24 באוגוסט 1999 אמר יהושע נבו למחבר: ״לצערי חלק ניכר מן הדברים שכתבת על מלחמות ישראל היה אמת, וגם הפרשנות שלך נכונה״. ואף-על-פי-כן, המשיך נבו להחזיק בדעתו השגויה כי גם המפקדים הקרביים במלחמת העצמאות, וגם הפיקוד העליון אז, תִפקדו ברמה גבוהה מאוד.
4. א״צ, צור, 1994, עמ׳ 11.
5. חמוּר במיוחד נזקהּ של ועדת שמגר הראשונה, שהוקמה אחרי הטבח שביצע ד״ר ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בחברון. הוועדה אמורה הייתה לחקור, בין היתר, את כשלון השב״כ באותה פרשה. הוועדה נמנעה מלחשוף את קריסת השב״כ, ומחדל זה היה אחד הגורמים לכשלון השב״כ לאבטח את חייו של ראש הממשלה יצחק רבין. לעומת זאת, הוועדה נתנה לגיטימציה לשב״כ להעמיק את חדירתו לארגונים ימניים קיצוניים, ואף להקים ארגוני-דמה כאלה. בכך נתנו השופט העליון מאיר שמגר וחבריו לגיטימציה לשב״כ להתערב בחיים הפוליטיים בישראל ולעשות פרובוקציות למפלגות לגיטימיות, כפי שהיה ב״פרשת חלול״ – סוכן השב״כ אבישי רביב קיבל בשם ארגון אי״ל אחריות על רצח תושב הכפר, שנרצח למעשה על-ידי ערבים.
6. ‬א״צ, דו״ח חלקי נוסף: הנמקות והשלמות לדו״ח החלקי מיום 1 באפריל 1974, 1 ביולי 1974.
7. שם, עמ׳ 4-3 .
8. לחיים לסקוב הייתה הערכה אחרת, והיא הובאה, בתוספת אישית שלו, לדו״ח הוועדה שתידון להלן, אבל חרף דעתו השונה הוא לא נמנע מלחתום על הדו״ח המשותף של הוועדה.
9. א״צ, דו״ח שלישי ואחרון מ-25 בינואר 1975 (להלן דו״ח שלישי), עמ׳ 1339.
10. ב-3 באוגוסט 1999 כתב עליו העיתונאי הבכיר של ״הארץ״, אלוף בן: ״הוא אחד האנשים שברק מעריך במיוחד וכבר שנים קשוב לרעיונותיו ... נהנה טל ממעמד של ׳אלדר סטייטסמן׳ במערכת הביטחון ... כיום הוא נחשב לאסטרטג הבית, המנסח הכמעט רשמי של תפיסת הביטחון הישראלית״.
11. כלומר, גם של סגן הרמטכ״ל ובעל פרס ישראל ויועץ שר הביטחון עד היום, אלוף (מיל׳) ישראל טל.
12. א״צ, דו״ח חלקי, עמ׳ 156.
13. שם.
14. א״צ, דו״ח שלישי, עמ׳ 1509.