בבואי לכתוב על מסכת החילוצים באזור הקרב בטרטור 42 אני עושה זאת בחרדת-קודש. כמי שלקח חלק פעיל בחילוצים הללו, לא פשוט לכתוב עליהם ממבט של משקיף מהצד. הקרב בטרטור 42, הידוע כקרב הצנחנים ב"חווה הסינית", התרחש בשטח קטן – כחמישה קילומטר רבועים, צפונית לציר טרטור ¹, בשישה-עשר באוקטובר בלילה ובשעות הבוקר המוקדמות בשבעה-עשר באוקטובר

גדוד הצנחנים 890 נשלח לטהר את השטח בין ציר עכביש לציר טרטור במערב סיני – ליד תעלת סואץ – בפעולה רגלית, היות שלפי ההערכה, הסתובבו בשטח "ציידי טנקים" מצריים, שפגעו ועלולים היו להמשיך ולפגוע בכלים, הנעים על ציר עכביש, שהיה הציר הלוגיסטי היחיד של מבצע הצליחה "אבירי-לב". הגדוד נע בפריסה רחבה, ובעודו נע, נתקל במפתיע במתחם הגנה מצרי מחופר ומוכן לקרב. הגדוד ספג מכת-אש חזקה, וניסה להגיב בהסתערות. בפעולה זו התקרב כוח החלוץ שלו מעט לעמדות המצריות, והוכרח להפסיק את התקפתו, ולתפוס מחסה. מיקומו היה בעיה נוספת בחילוצו בעתיד. שאר הכוח נתקע לא הרחק מאחור.

גדוד 890 חדל להיות כוח לוחם כשעה מתחילת ההיתקלות. כמות ההרוגים והפצועים (בעיקר, של מפקדים ובהם ברמת מ"פ) הייתה כזו שמהרגע הזה (170200) ואילך הפך הקרב לפעולת חילוץ מתמשכת. הגדוד נכנס לקרב עם ארבע פלוגות מלאות – כ-450 לוחמים – ויצא ממנו עם כשלוש מאות לוחמים על הרגלים ועוד כמאה וחמישים לוחמים הרוגים ופצועים.

כדי לחלץ את אנשי הגדוד, הופעל מערך חילוץ, שבתיאורו נעסוק. לגדוד 890 היה תחנת איסוף גדודית (תאג"ד), ומפקדת חטיבת הצנחנים 35 הלכה עמו ברגל עם כוח רפואי משלה. לכוחות הרפואה, שליוו את הגדוד, לא היה אמצעים משלהם לחילוץ לאחור. אלונקות על גבם של החובשים ותיקי חובש היו הציוד, שהתאג"ד נשא עמו.²
המטה החטיבתי כולו שועבד לטובת גדוד 890, שהיה הכוח היחיד תחת פיקוד (ת"פ) מפקדת חטיבה 35 בגזרה זו.

משעה 00:30 בשבעה-עשר באוקטובר הועמדה לרשות הגדוד פלוגת הנגמ"שים "במבה" (מחטיבת בית-הספר לשריון 460), ובה שישה נגמ"שים בפיקוד סרן שלמה גורן, ככוח חילוץ.

פלוגת "במבה" וידאה בהמשך, שציר עכביש היה פתוח לתנועה מרדת החשכה. לא פעם נטענה הטענה, שרק לחימת גדוד 890 בטרטור 42 באותו הלילה אפשרה תנועה בציר עכביש. בכך ניתנת אולי הצדקה להכנסת הגדוד לגיא ההריגה בטרטור 42. לטענה זו לא נמצאה עד כה הוכחה משמעותית. מנגד עומדות עדויות רבות, המפריכות "עובדה" זו. כמובן, אין כל יחס בין הטענה לבין הפעולות לחילוץ נפגעי גדוד 890 מהשטח.

את קרב ההיתקלות הציג סא"ל יצחק (איציק) מרדכי, מג"ד 890 במלחמה, על גבי תצלום אוויר (תצ"א) מ-22 באוקטובר. בסקיצה מסומנים הצירים – עכביש מלמעלה וטרטור (שחוצה את המערך המצרי) מלמטה. מחברת ביניהם תעלת השקיה מעוקלת, שהיה לה תפקיד חשוב במהלך החילוץ. בתצ"א נראות תעלות נוספות, קטנות יותר. השטח מישורי, ולמעשה הוכשר באופן מלאכותי לשמש כשטח חקלאי מושקה בתעלות. ה"חווה הסינית" אמורה הייתה להיות חוות הדגם להתיישבות חקלאית באזור.

המערך המצרי מסומן בסקיצה רק בחלקו – רק זה שהופנה למזרח נגד הצנחנים המתקרבים. ייתכן שמקצה המערך ניתן היה לפגוע בטילים נ"ט סאגר בתנועה על ציר עכביש, אך לא בחשכת הלילה.

סימני "מגן-דוד" מסמנים, כמקובל, את כוחות הרפואה, וביניהם התאג"ד האורגני של הגדוד.

לאחר שפעולתו הקרבית של הגדוד התרסקה במכת-האש המצרית, החלו חיילי הגדוד לעסוק בחילוץ עצמי לאחור ובחילוץ חבריהם הפצועים. נזכיר, השטח היה חשוף לחלוטין לאש מצרית, שנורתה בצפיפות. לטובת חיילי הגדוד עמדה, אמנם, חשכת הלילה (עם תאורת ירח חיוור) ³ אבל בזה לא היה די. לגדוד לא הייתה שום אפשרות להיחלץ לאחור בכוחות עצמו כמסגרת שלמה, ומי שיכול היה לזוז בביטחון פינה עצמו לתעלה מדרום לאזור הקרב.

משימת פינוי הפצועים הוטלה על הפלוגה המסייעת (ה') של רס"ן אלי שורק, המ"פ הוותיק בגדוד. הוא קבע, שהפצועים יפונו אל נקודת ריכוז הפצועים של הגדוד, שנקראת מאז, "גבעת הפצועים". ⁴ המקום לא היה מוצלח בלשון המעטה – נקודת הריכוז הייתה במרחק ניכר מהתאג"ד, וגרוע מכך, רחוקה מהתעלה הדרומית-מזרחית, שחצתה את ציר טרטור, והגיעה לציר עכביש.

המלה, "גבעה", מטעה. בפועל המדובר בשטח מוגבה מעט, ובו תלולית של כשישים ס"מ, בקרבה מאיימת למערך המצרי.

המיקום הזה גבה חיים של רבים. המצרים מנגד ישבו על שטח מוגבה יחסית ממערב ומצפון לטרטור 42, ושלטו על השטח בתצפית ובאש מכלי-נשק מתאימים. במהרה הפכה "גבעת הפצועים" ל"גבעת המתים".

בסופו של דבר, בשטח לא נשארו פצועים, וכולם רוכזו לפני אור יום אל "גבעת הפצועים" (לבד מהחלוץ, מחלקתו של חזי דחב"ש מפלוגה ב', שגם בה היו פצועים). מבלי להתייחס למקומה האומלל של ה"גבעה" ולגורל הטראגי של רוב הפצועים, פעולת הריכוז תחת אש דרשה אומץ-לב נדיר מחיילי פלוגה ה' (פלוגת הרב"טים) וממפקדיה. רבים מחיילי הפלוגה נפצעו במהלך החילוצים – למשל, גור-אריה-יהודה (גורי) ששון, שחולץ לבסוף, שלמה מילס ז"ל, משה כחלון ז"ל ורבים נוספים.

חשוב להבין, אנו מדברים גם על איסוף פצועים מהשטח, וגם על פינוי מ"גבעת הפצועים" ועל החילוץ של כוח קדמי קטן, שנשאר "תקוע" קרוב מאוד למערך המצרי. הפעולות נעשו בכמה סבבים לאורך הלילה והיום, או בפעולות נפרדות של כוחות שונים.

פעולת הלילה הרגלית של גדוד 890 הייתה כעין מהלך פתיחה למשימה, שהוטלה על אוגדה 162 בששה-עשר באוקטובר: לנקות את השטח, מציר לכסיקון עד למתחם "מיסורי". אלוף אברהם אדן (ברן), מפקד האוגדה, הקצה לכך כמה גדודים מחטיבות באוגדתו, והם נפרסו בקו בין ציר טרטור לציר לכסיקון, שנמתח מדרום לצפון, כשהגדוד הדרומי במערך (גדוד 142), ממש בטווח נגיעה מהגבעה. בשעות הלילה, הכוחות האלה לא התערבו בנעשה בשטח, שנפרסו בו הצנחנים.

מצאתי, שסא"ל מרדכי, מג"ד 890, שני סגניו (רס"ן זאב דרורי ורס"ן יהודה דובדבני), אל"ם עוזי יאירי, מח"ט 35, וסא"ל אמנון ליפקין-שחק, סגנו, לא הפעילו את כל כובד משקלם לבצע פעולת חילוץ מתבקשת בשבעה-עשר באוקטובר עם בוקר. מפקדת הגדוד ומפקדת החטיבה לא עשו מאמץ של ממש לחילוץ, ולא הפעילו כל לחץ על מפקדת האוגדה. מהבוקר ואילך, כל מה שנעשה היו אך ורק ניסיונות ספוראדיים, לא פעם ביוזמת המחלצים עצמם, או ביוזמת אל"ם גבי עמיר, מח"ט 460, או אל"ם נתקה ניר, מח"ט 217, וללא פעולה יזומה של גדוד 890. זאת לבד מסיפורו הייחודי של סרן דני אנגל.⁵ מאוחר יותר הפך חילוץ פצועי הצנחנים לפעולה העיקרית של האוגדה, שהפעילה חיפוי ארטילרי לטובת החילוצים.

כדי להשלים את המבט על המתרחש, נזכיר, כי "פרוזדור הצליחה" היה נתון ללחץ כבד של השריון המצרי, בשני מאמצים לאורך התעלה, מצפון ומדרום, כשאוגדה 143 עמדה מול המאמץ הצפוני, ואוגדה 162 – נגד המאמץ הדרומי. תשומת-לב האוגדה התחלקה בין הפעולה היזומה לכיוון "מיסורי" לבין השמדת חטיבת שריון מובחרת (חטיבה עצמאית 25) של המצרים, שהתקרבה מדרום. בצל לחימה גורלית זו התרחש המאמץ הקשה, הטראגי וההירואי של פינוי הצנחנים.

• פלוגת נגמ"שים מוקטנת (שישה נגמ"שים) בשם "במבה" מחטיבה 460. על הפלוגה פיקד סרן (מיל') שלמה גורן. כל הנגמ"שים עברו בשלום את החילוץ.⁶

• מחלקת נגמ"שי הרופא, כוח החילוץ הייעודי מגדוד 100, בפיקוד סגן (מיל') יאיר שילה, שכללה את סגן ד"ר עודד בן-דרור, רופא גדוד 100, ושניים מחובשיו. הכוח כלל שלושה נגמ"שים, אחד מהם בפיקוד סגן ישראל פרטוש. ד"ר בן-דרור והחובשים, בנצי סבג ואלי קמינקובסקי, נהרגו כשהגישו טיפול רפואי לצנחנים הפצועים.

• נגמ"ש סגן אלי בר-ניב מגדוד 100, שחילץ פצועים מחבורתו של חזי דחבש (הכוח הקדמי של גדוד הצנחנים).

• נגמ"ש סגן יעקב שור (סגן-מפקד פלוגת החרמ"ש בפיקוד רס"ן יעקב בלפר מגדוד 142, שמפקדו סא"ל נתן פירעם) מחטיבת שריון 217.

• ניסיון חילוץ רגלי של צוות⁷ בפיקודו של יקי חץ-חיימוביץ', שנעו בתעלת ההשקיה עד הקצה שלה, במרחק 400-300 מטר מגבעת הפצועים. מאחר שלא ניתן היה להתקדם במישור השטוח והחשוף, הוזעק הנגמ"ש של הצוות.

• נגמ"ש בודד של מחלקת צנחנים (בפיקודו של סגן יקי חץ-חיימוביץ'), שצורפה לפלוגת החרמ"ש של רס"ן בלפר מגדוד 142.

• נגמ"ש בודד מפלוגת נגמ"שים (ה') מוקטנת בגדוד 100 בפיקוד סגן גדעון דבורצקי.

• שלושה זחל"מים מפלוגת החרמ"ש ס' (בפיקוד סרן מיל' דוד גלזר) מחטיבת שריון 600 (בפיקוד אל"ם טוביה רביב), שפעלו בשמונה-עשר באוקטובר אחר-הצהריים.

• פינוי חללים, שנותרו בשטח, על-ידי הרבנות הצבאית ב 25 באוקטובר.

ואלה היו כוחות הרפואה:

• פלוגת בית-חולים שדה מיחידת הרפואה של פיקוד הדרום – בעכביש 55 – רס"ן ד"ר ערן דולב.

• סרן ד"ר יונתן חסין, קצין הרפואה של חטיבה (קרפ"ח) 35 וחובשים – לא ברור כלל האם לקחו חלק כלשהו בטיפול בפצועי הגדוד, מלבד אלה שהגיעו בכוחות עצמם לתעלה הדרומית.

• פלוגת חיל רפואה (פח"ח) 35 בפיקוד סרן ד"ר אפרים סנה – ארבעה רופאים, 22 חובשים בשני צוותים ואלונקאים – התמקמה בצומת עכביש-טרטור (עכביש 52), ודילגה 400 מטר דרומה עקב אש, שנורתה לעברה (לטענתם, לא ברור מהיכן). טיפלה ביותר ממאה פצועים.

• תאג"ד 890, בפיקוד סגן ד"ר פנחס לבנה – שני חובשים גדודים, ושישה חובשים פלוגתיים – התמקם בטרטור 41, או לידה, ודילג בשעה 04.30 (הערכה), כדי לחבור לפח"ח 35 בעכביש 52 – באמצעות נגמ"שי "במבה".

• חובשים פלוגתיים ומחלקתיים, שנעו עם הלוחמים.

עדות יעקב קדמי⁸, קמ"ן גדוד 100: "הגדוד הוקם ב-10-9 באוקטובר מאנשים [במילואים], שחזרו מחו"ל, ועל בסיס ציוד, שנמצא בבית-הספר לשריון בג'וליס. הגדוד הוקם בתחילה כיחידה בסדר-כוחות (סד"כ) גדודי למשימות מיוחדות של פיקוד הדרום, והורכב משתי פלוגות טנקים ומפלוגת חרמ"ש, שחלקה אנשי חרמ"ש וחלקה אנשי סיירת "שקד" ... היות שהכרתי את המג"ד [אהוד ברק], הוא צירף אותי לטנק שלו. כך, למעשה, כל המלחמה זו הייתה מפקדת הגדוד: המג"ד וקמ"ן-קמב"ץ ...

לחטיבה 460 הצטרפנו בחמישה-עשר באוקטובר ... בשישה-עשר באוקטובר קיבלנו פקודת צליחה, בקשר אוגדתי ... אתם [460] נכנסים [לגדה המערבית של התעלה], הולכים לכיוון צומת 'צח', ואחר-כך דרומה לכיוון סואץ ... בציר עכביש היה פקק ענק. עקפנו אותו, והתקדמנו לכיוון התעלה. קיבלנו פקודה לחלץ את הגדוד של איציק מרדכי. את הפקודה קיבלנו בין ארבע לחמש, משהו כזה...

אהוד [ברק] אמר שהגדוד של איציק מרדכי הסתבך, ואהוד קיבל פקודה מגבי [עמיר – מח"ט 460] לחלץ אותו. זה כל מה שהיה לנו. לא ידענו דבר חוץ מהמקום על המפה ... התקשרתי למודיעין החטיבה, שלא ידעו כלום ... לא ידענו את מיקום וכמות המצרים. אז קיבלתי מידע מאהוד, שהגדוד של יצחק מרדכי הלך לנסות לסרוק – לטהר – את השטח, לנפנף [ממנו] ציידי טנקים.

כששמעתי זאת ... שאלתי: 'מי המציא את המושג הזה?' ציידי טנקים היה מושג בוורמאכט, במלחמת העולם השנייה, כשהיו קרבות בברלין ... היות שידעתי איך בנוי מערך נ"ט בצבא המצרי, זה לא היה קשור בכלל, לא היה דבר כזה, ציידי טנקים. מי שהשתמש במושג ציידי טנקים, לא היה לו מושג על מהות הצבא המצרי ועל אופן שימוש הצבא המצרי ב[נשק] נ"ט באותה התקופה...

כשגדוד 890 הלך לקרב, קיבל המלצה מיניסטריאלית, תוכנית סריקה, שניים לפנים. ככה הוא התפרס והלך לסרוק. איני יודע מה מקובל בצנחנים. אני יודע מה מקובל בצבא. איני מבין איך המג"ד ומפקד החטיבה הפעילו את הגדוד במשימה. לא מוציאים סיור קדימה? למה כל הגדוד צריך ללכת? מה יקרה אם ייתקלו בעמדת אויב? לא הוקצו לצנחנים סיוע ארטילרי וסיוע שריון. אני יודע, שהקצו להם ארטילריה – אך בפועל לא היה סיוע.

כלומר, אם צריך להדגים איך אסור ליחידה צבאית ללכת בשטח, שחשוד בנוכחות אויב – זה מה שעשה גדוד 890.

לימדו אותי [בקורסים], קודם כל – קביעת אחריות על גזרה: גבולות גזרה, גבולות אחריות. אנחנו קיבלנו פקודה: עזרו לאיציק מרדכי, שהסתבך עם המצרים, צריך לעזור לחלץ [אותו]. לא נקבע מי אחראי על הקרב הזה? מה זה? חטיבה 35? אנחנו קיבלנו את הפקודה מחטיבה 460. מי סוגר את הקצוות? מול מי כל אחד עובד? מי מאותם כוחות? כל אחד ביוזמתו החופשית עשה מה שחשב לנכון, אבל היו שם שני מח"טים – עוזי יאירי [מח"ט 35], שנחשב מח"ט מעולה, והיה מח"ט מהשריון [גבי עמיר, מח"ט 460]. הייתה מפקדת אוגדה [162], ואי-שם היה פיקוד [הדרום]. מכל זה ... שום דבר לא הופעל. הופעלה חיילוּת-פרט עד רמת מ"מ, חברוּת, או רֵעות – כפי שתרצו – אבל התנהגות צבאית, כמצופה ממערכת צבאית מאורגנת, לא הייתה [שם].

עלינו לעמדות, ראינו, זיהינו את המצרים, אבל לא את החיילים של איציק מרדכי. בקשר עלינו על התדר עם איציק, ואיציק צרח, "צריך לחלץ!" בכה וצרח. אפשר להבין אותו, אבל נתונים לא היה יכול למסור ... ביקשנו שירימו זיקוק, התלבט ... כי לא רק אנחנו רואים ... הרימו זיקוק, וזיהינו אותם, אבל הראשונים שזיהו היו המצרים, שזיהו ופתחו עליהם באש, וכמות האש שלהם הייתה אדירה. זה היה בסביבות שש [בבוקר]. הגענו לשטח בשעה חמש. ביקשנו זאת רק כשהתפזר הערפל, והחל אור היום ... לא יכולנו לעשות לפני זה שום דבר. מה עושים? מי אומר מה עושים? זו אחריות המג"ד להחליט מה הוא עושה, או של מפקדת החטיבה, או אולי של חטיבת הצנחנים? איש לא ידע.

אהוד החל לתכנן משהו. אני הולך להסתער עליהם ... הלכה פלוגה ב' ["בְדיה"] של משה סוקניק ... אהוד אמר: "אנחנו מצטרפים אליהם". נדמה לי, שאחד-עשר טנקים יצאו להסתערות.

בדקות הראשונות, האש העיקרית שחטפנו הייתה ארטילריה מצרית, אש מנשק קל וגם מרגמות. המרגמות עשו שמות ... עלינו על עמדות המצרים, והיה קרב די קשה. המצרים נלחמו בצורה טובה מאוד ... לא הרבה פעמים טנקיסט רואה את האויב, רואה את עיניו. הם עמדו זקופים, עומד חיל מצרי בגובה שלי, הטנק הדוהר עולה עליו, במשקל חמישים טון ויורה בשניים-שלושה מקלעים, והחייל המצרי עומד ויורה בקלצ'ניקוב, ובהתקרבנו, הוא פשוט נשכב, ואחר-כך קם וממשיך לירות, מאחור. מסתובבים עולים שוב. אהוד אמר, תסתובב, עשה סיבוב, בו בזמן – חטפנו אש מכל הצדדים. המצרים נלחמו ממש בחיילוּת טובה, וכמות האש הייתה אדירה. היות שטנקיסטים רגילים להילחם עם מט"קים בעמידה בחצי גוף בחוץ, ראית את כמות הנותבים שנופלת עליך – הרגשה לא הכי טובה. ושוב, היינו בנחיתות מבחינת נשק קל על הטנקים. לטנק יש שני מקלעים, אבל מקלע מקביל אינו טוב להילחם בחי"ר, כי הוא הולך עם התותח ויעילותו נמוכה. נגד חי"ר יש מקלע מפקד ... ולטנקים שלנו לא היה מקלעי מפקד ... אפשר שהחרמ"ש שלך יירה, אבל לא היה לנו חרמ"ש, כי הקצבנו אותו לטפל בפצועים.

קרה דבר, המנוגד לכל היגיון צבאי: איציק מרדכי הלך מול יעד מבוצר מצרי, בלי ידיעתו, וגם בלי סיוע טנקים. ואנחנו הלכנו לכבוש את היעד המצרי, לנפנף את המצרים, בלי סיוע חי"ר. כלומר, שתי שגיאות, אחת על גבי האחרת. זה לא סתם 'מערך', זה היה מערך דיוויזיוני ... השגיאה הטיפוסית הייתה הליכה בכוח בלתי-סביר לכבוש יעד, שאי-אפשר היה לכובשו.⁹

כשלחמנו על העמדות, התברר, שבדיוק לפי השיטה, יש למצרים חיפוי ממאתים-שלוש מאות מטר. לפי התורה [תורת לחימה] שלמדנו, יש חיפוי מאחור ... אנחנו ניסינו לשטוף את היעד. ללכת לאורכו, וחטפנו טילים ... בהסתערות זו נפגעו חמישה טנקים [מתוך אחד-עשר] ... ברק הבין שהישארות על היעד עוד כמה דקות – הלכה היחידה ...

היות שלא היה לנו חרמ"ש, לא יכולנו לשבור את המצרים, וחזרנו לאותו המקום. אחרי הירידה מהעמדות ... נפגעו לנו עוד שני טנקים, אחד מאש השריון המצרי, ואחד מארטילריה מצרית ...
בקרב הזה נהרגו לנו עשרה חיילים וקצינים, ונפצעו בערך עשרים. נפגעו שבעה טנקים. שלושה נשארו בשטח, את הארבעה גררו, וקיבלנו אחר-כך בחזרה.

דרך אגב, עכשיו אני יודע שבמקביל לנו פעלה פלוגת 'במבה' ... לכן, אני שואל: 'מי פיקד על הקרב?'

... אהוד קרא ל[סגן] דבורצקי, שהיה כבר מ"פ [ה'] ... [ו]תדרך אותו: קח את הנגמ"ש, תוריד את כל האנשים, שיהיו רק נהג ושני אנשי צוות. שים מדוכות עשן. הוא תיאם בקשר עם [חטיבה] 460, וביקש גם [סיוע] מטוסים ... זה, כנראה, לא הסתייע, למרות ההבטחה. ביקש סיוע ארטילריה להוריד על המצרים. ביקש פצצות עשן ... לדבורצקי אמר: 'ככה אתה נכנס, עושה סיבוב ליצירת מיסוך, אז אתה נכנס למיסוך'. המצרים ניסו לירות, אבל פשוט היה מיסוך. אני זוכר, היה עשן, אי-ראייה הדדית, עשו סיבוב להכניס אנשים. נדמה לי, עשה שניים-שלושה סבבים ... בזה הסתיים הקרב מבחינתנו.

ועוד דבר להשלמת התמונה. באותו הרגע ביקשו מאלוף הפקוד אישור להזיז את שאריות גדוד 890 מהמקום. האלוף אמר: 'בשום פנים ואופן – הם מצילים את הציר, את התנועה על הציר'. אחרי כמה שעות, דיין ובר-לב, שהיו במקום אחר, התערבו, ונתנו פקודת נסיגה. מבחינת גדוד 890, אחרי מכת האש המצרית הראשונה, היחידה הצבאית המאורגנת ששמה 890 הפסיקה להיות יחידה צבאית מאורגנת. בזה נגמר הקרב שלהם. משימתם נגמרה לפני שבוצעה. אחרי זה החל קרב חילוץ-היחלצות.

דבר אחרון, הכי עצוב: ראינו איך המצרים יורים ופוגעים. בלילה הקודם בכוחות שלנו (נדמה לי מחטיבה 247 עם הנגמ"שים) שעברו על הציר [עכביש], ואיש לא ירה עליהם. גם בלילה השני.

נלקחה מפלוגת 'במבה' ... מחלקה אחת, ושלחו אותה לסייר בציר עכביש ... פתאום לברֶן [מפקד אוגדה 162] הבריקה הברקה: "רגע, יש לי פלוגת סיור, אשלח שיבדקו את הציר". מצד אחד מפקד האוגדה שלח גדוד צנחנים, שיילך לטהר את השטח, ובמקביל הוא שלח מחלקת סיור לעבור בציר. הבעיה הייתה הציר – לאבטח אותו כדי שהדוברות יעברו ... 'במבה' הלכה לבדוק את הציר. והציר היה פנוי, ועליו הועברו הדוברות.

כלומר, איציק [מרדכי] נשלח לקרב מיותר לחלוטין, שלא תרם כלום".

פלוגת "במבה"¹⁰ הייתה חלק מגדוד סיור מילואים 189 של אוגדת סיני (252). הפלוגה המקורית כללה שבעה טנקים (טנק מ"פ ושתי מחלקות) ושבעה נגמש"ים (נגמ"ש סמ"פ, שתי מחלקות ונגמ"ש טכני). טנקי הגדוד ירדו לסיני מהימ"ח בבית דרס (ליד באר-טוביה) על מובילים, ו"נעלמו".¹¹ הנגמ"שים ירדו לסיני על זחלים, והפכו ליחידה עצמאית. בבית דרס הצטרפו לנגמ"שים שלושה קציני סיור חש"ן, ועל כל נגמ"ש בפלוגה פיקד קצין.
הפלוגה הגיעה לקנטרה בשבעה באוקטובר בערב, והשתתפה בחילוץ נפגעים מטנקים מדרום וממערב לעיר, וביצעה פעילות תִשמוּע לילי באזור ביצות רומני. בתשעה באוקטובר בערב צורפה לחטיבה 460 באוגדה 162.

הפלוגה השתתפה בקרבות הבלימה ב"הברגה"-"זרקור", יום אחד עם חטיבה 460, וביום אחר עם חטיבת הטיראנים 274 של יואל גורודיש. כמה פעמים נשלחה ל"חסל" קומנדו מצרי, הוטעתה והסתערה על הקו הקדמי המצרי ב"חלוץ". שם איבדה ארבעה לוחמים ושני נגמ"שים (כך ירד הסד"כ שלה משמונה לשישה נגמ"שים), וצוּותה ככוח חילוץ לפעולת הצנחנים ב"חווה הסינית".

בשבעה-עשר באוקטובר בלילה חצתה הפלוגה את התעלה עם כוח החוד של חטיבה 460, והשתתפה כחיפוי בכיבוש מתחם "אורי" על תעלת המים המתוקים, פשטה לדרום מערב לחיסול "פרחים" (בסיסי טילים נ"מ), השתתפה בקרבות על "מצנפת", המשיכה לצירים ויטמין וחבית, כבשה יחד עם אחרים את הר גניפה ואת מחנות גניפה. לאחר מכן השתתפה הפלוגה בכיתור העיר סואץ, וסיימה את לחימתה, ב-24 באוקטובר בראס אל-ע'דבייה על שפת המפרץ. פעולתה האחרונה במלחמה הייתה טיפוס רגלי ותפיסת עמדות שולטות על ע'דבייה מכיוון הר עתקה (פינתו המזרחית ביותר).

המשימה להיות "כוח החילוץ" לפעולת חטיבה 35 ב"חווה הסינית" הגיעה ממפקד האוגדה דרך מח"ט 460, וניתנה לפלוגה בקשר על-ידי שלמה גורן, מפקד הפלוגה, בשעות הלילה המאוחרות בשישה-עשר באוקטובר. כמעט כל המשימות, במהלך כל ימי המלחמה, הוטלו על הפלוגה דרך רשתות הקשר, ולא היה כאן שום דבר יוצא דופן.

הפקודה הייתה קצרה: "הצנחנים יוצאים לטהר חוליות ציידי טנקים בין ציר עכביש וציר טרטור וצפונה לו, בתנועה ממזרח למערב. ציידי הטנקים מונעים כל תנועה על ציר עכביש מזרחה לציר כספי [ציר חת"ם], ומפריעים למאמץ הצליחה. עליכם להתייצב בחצות הלילה בצומת עכביש-טרטור, מוכנים לקריאה לחילוץ אם תידרשו. עליכם לעבור להאזנה ברשת 'ארד' [רשת חטיבה 35]".

לטענת ד"ר אפרים סנה, הפלוגה לא הייתה ת"פ חטיבה 35, והוא יזם את שליחתם לשטח. אנחנו יודעים, שיציאת "במבה" לחילוץ בפועל הונעה על-ידי הגעת סרן דני אנגל לאהוד ברק, וחבירתו עם סרן שלמה גורן, המ"פ.

לפני קבלת פקודה זו נערכה הפלוגה לצליחה עם כל האוגדה כבר מצוהרי חמישה-עשר באוקטובר, על ציר הדיונות רביכה, מדרום לעכביש, שנפקק על-ידי הדרגים של אוגדת שרון. כיוון שהפלוגה עסקה רבות בפעילות חילוץ בהברגה-זרקור, לא נזקקה להסברים נוספים.

בשישה-עשר באוקטובר בחצות הלילה נערכה הפלוגה בצומת עכביש-טרטור, מוכנה לפעולה, עוד לפני שהצנחנים יצאו לדרכם.

הפלוגה האזינה (בשתיקה) על רשת "ארד" ... והאזינה לקולות ההיתקלות הראשונה בערך ב-0230, אבל נאמר להם: "הצנחנים מסתדרים לבד", והיא נשארה במקום. בערך ב-0300 עברה הפלוגה חזרה לרשת הפלוגתית ("במבה") – כנראה, המ"פ גורן נשאר בהאזנה גם על "ארד" – כיוון שהפלוגה התבקשה לסייע בהובלת הדוברות לקו המים. מחצית הפלוגה סיירה על עכביש עד מעוז "לקקן", חזרה ודיווחה בשעה 0330 בערך שהציר פנוי. ב-0430 נכנסת מחצית הפלוגה בתקן לוחמים מלא לפינוי ראשון של נפגעי 890 בשטח ההריגה. המחצית השנייה הוצמדה לדוברות, נסעה אתן ולפניהן עד "לקקן", חזרה לעכביש-טרטור עד 0500 בערך. ב-0430 בערך החלה הפלוגה בפעילות נמרצת של חילוץ צנחנים נפגעים, (ואחר-כך – את רוב הבריאים ואת מפקדת חטיבה 35), בביצוע מחזורי פינוי רבים.

"כך התחילה בשבילי המלחמה: הרמנו טלפון לגדוד, ואיציק [מרדכי] אמר: 'תבוא!'. באתי לבית-ליד. הוטסנו לסיני, הייתי אחד מ-24 קצינים, שהיו במחלקת קצינים, שסופחה לפלוגה המסייעת (ה') בפיקוד אלי שורק. הייתי עם תמ"ק 'עוזי'. לא היינו מוכנים ולא מצוידים, כל ההכנות לא היו בהתאם למה שחווינו לאחר מכן ב'חווה הסינית'. היינו בנחיתות ציוד. אמצעי ראיית לילה היו שניים לפלוגה.

עלינו על אוטובוסים ונסענו לטסה. היה תדריך לטיסה במסוקים. הגענו לעכביש 55. היה ירח של סוף סוכות, ירח גורע, חיוור. התקדמנו בפריסה, כל הגדוד פרוס, כשהפלוגה המסייעת מאחור. הלכנו אחרי שתי הפלוגות כשהייתה ההיתקלות. בתדריך נאמר שאנחנו סורקים לאורך ציר טרטור, ובהמשך נשמיד חוליות ציידי טנקים בנקודות שולטות, וניצור חיץ בין המצרים לכוחותינו, ואז הייתה ההיתקלות. הקטע הוא של יחידת עלית כמו גדוד 890, כשהיא מחכה עשרה ימים ללא מעש של ממש להיכנס לקרב, וכולה ששה-אלי-קרב במלוא מובן המלה. המוטיווציה הייתה בשיא לקראת חציית תעלה, והיינו במוראל גבוה, למרות שלא עצמנו עין כל הלילה הקודם. הכל היה פסטוראלי. באופק, פצצות תאורה וזיקוקין, ובבת-אחת התרסקה המציאות אל פנינו.

יורים ופוגעים בך. לא יודעים מי ומהיכן נורית האש, החיילים הנפגעים צועקים ביללות "אמא!" ו"חובש!". תוך דקות, או תוך שניות, היינו באנטיתזה: מהילת גבורה ותהילה, ופתאום אתה אבק. מצב של אי-ודאות, לא חינכו אותנו לדבר כזה. חשבנו על היתקלויות: אתה הולך להיתקל בחוליה ולא באש תופת. האש הייתה בלי נותבים בקטעים מסוימים, ומקבץ של נותבים בקטעים אחרים, ובקטעים מסוימים חושך. הייתה גם אש מרגמות. צריך מזל גדול לא להיפגע.

הפלוגה המסייעת ספגה נפגעים, והגיעה קרוב לפלוגה ב'. קשה לזהות בלילה מי, איפה ומה. חטפתי כדור בקסדה. כניסה ויציאה. הרבה שנים שמרתי את הקסדה, עד שהעלימו לי אותה. הכדור היה מיועד לי, והאמנתי שאחרי זה אני פטור: הכדור שלי נורה ולא הרג אותי, ואז התחלתי לתפקד. אמרתי לרס"ן אלי שורק, מ"פ ה', שארוץ להביא תגבורת, אחרת כולם ייהרגו.

אלי שורק קיבל אישור ליציאתי מאיציק מרדכי, המג"ד (שמעתי את השיחה בקשר). אחרי הכל לא היה לי תפקיד מוגדר בפלוגה ... ורצתי אחורה, מרחק של כמה ק"מ, לפח"ח. היה שם רס"ן זאב דרורי (הסמג"ד הסדיר של הגדוד). הוא נשאר לאבטח את התאג"ד. הוא ראה אותי וביקש שאישאר לשמור על הפח"ח. עד היום דרורי טוען, שברחתי מהקרב. לא עצרתי שם, ורצתי לכיוון הטנקים. זה היה בשעה ארבע בבוקר לערך, הטנקים היו על איזו דיונה נמוכה מעבר לעכביש. הרעיון היה להראות לטנקים איפה הגדוד, ולסייע לגדוד להיחלץ. עליתי על טנק, שהיו עליו הרבה אנטנות, מסתבר שהיה של ... מג"ד 100 מחטיבה 460. דיברתי אתו ונתתי לו את התדר של הגדוד ... סוכם [בקשר] שאיציק מרדכי יפתח רימון עשן אדום עם אור ראשון, למרות הסיכון הרב שבדבר, אבל לא הייתה דרך אחרת לזהות את מקום חפ"ק הגדוד לאור חוסר-היכולת של איציק מרדכי למקם עצמו במדויק על מפת הקוד ["סיריוס"].

ביקשתי ממנו נגמ"שים לחילוץ, וירדתי לנגמ"ש, שעמד בקרבת מקום. מפקד הנגמ"ש היה סרן שלמה גורן ... גורן גדל בגדוד 890, היה אתי בקורס קצינים, ומשם הלך לשריון. ירדתי לנגמ"ש, דיברתי עם שלמה, והוא נתן פקודה לנגמ"שים שלו להניע ולצאת אחריו. השעה אחרי 0430 – השחר עלה, ונכנסנו. יעד ראשון היה התאג"ד. את הפצועים הובלנו לפח"ח, לא נתתי לבריאים לעלות ... ביצעתי את הסבבים עם שלמה גורן. פעמיים נסעתי עד הפח"ח, וכדי שלא ישאיר נגמ"ש תקוע בפח"ח עליתי אתו לחלץ.

בערך ב-0600 הייתה הסתערות הטנקים עם נגמ"שים של גדוד 100. שלושה טנקים חטפו פגיעה ישירה. אחד המחולצים היה חייל מפלוגת נובמבר 70, ובמלחמה סגן מפקד פלוגה ג' [יואב מתן – היום פרופסור אורתופד בהר הצופים], שנפצע. בסבב השני חילצתי אותו. המשכתי עם שלמה גורן, עשיתי שלושה סבבים. פעמיים עד הפח"ח. בפעם שלישית ביקש [רס"ן יהודה] דובדבני לחלץ את חייליו מפלוגה ג' לתעלה (דרומית לטרטור 42). כשחזרתי עם הנגמ"ש בנאגלה השלישית, הוא לקח פצועים לפח"ח, ולא חזר אליי.¹³

מהטנק של ברק נסעתי לטרטור 42 ולפח"ח, שהיה בעכביש 52. הנאגלה השנייה הייתה כבר כשהטנקים בערו. עברנו ליד טנק, שהנהג שקפץ מתוכו ושכב שרוע. לא לקחנו אותו (כי חשבנו שהוא מת), ושוב לקחנו חיילים פצועים בלבד. לקחנו את מתן יואב ואחרים בצפיפות רבה, ובפעם השלישית פצועים מפלוגה ג'.
'במבה' עשו עבודה נפלאה, והם עשו את עיקר חילוץ הגדוד. ראיתי שם את שלמה מילס, שהגיע עד גבעת הפצועים. מי שיכול היה פיזית לעלות, עלה על נגמ"ש, ופצועים אחרים נשארו בשטח.

לא ברור לי בכלל כיצד פלוגה זו לא קיבלה צל"ש יחידתי.

איציק מרדכי לא קיבל, שאמרתי, שלא היה שם קרב גבורה – עם יעדים, עם כיבוש ועם ניצחון. אסור לומר, שהפקרנו פצועים והרוגים בשטח, אבל צריך להגיד את האמת: היה מחיר גבוה מאוד בחילוץ, אבל נשארו אנשים חיים בשטח, שחולצו מאוחר יותר. קרב חילוץ הוא הירואי, אך לא ניצחון. את זה איציק מרדכי לא היה מוכן לקבל, ואיננו מוכן לקבל – עד היום.

הסיפור האישי שלי הוא, שחטפתי כדור בקסדה. לא הייתי אותו האדם שהייתי קודם. קודם חייל מן השורה ממחלקת קצינים, שעושה מה שאומרים לו. רציתי עוד לחיות. ועשיתי, לא התפניתי אלא עשיתי מה שיכולתי. בפעמים שעשיתי חילוץ ראיתי את איציק מרדכי, המג"ד. היחיד שהרים את הראש מעל התעלה היה איציק מרדכי, היחיד שתפקד, שדיבר בקשר, פעל בשטח ושמר קשר עם אנשים ככל שניתן. המח"ט, הסמח"ט וקמב"ץ החטיבה לא עשו ולא פעלו. הם היו משותקים, היו בהלם. אל"ם עוזי יאירי, המח"ט, שכב מלוא קומתו בתעלה, סא"ל אמנון ליפקין-שחק לידו, וגם סרן עופר כהן, קמב"ץ החטיבה, וסגן גיורא איילנד [קמב"ץ 890] היו שם. נראה לי באמת מוזר...

הפינוי התאפשר בגלל אומץ של אנשים להרים ראש, כמו סג"ם חזי דחב"ש, שהיה אתנו, וכמו איציק מרדכי בעצמו. היינו בפאתיה הדרומיים של פלוגה זניחה בגדוד דרומי שלנו מול דיוויזיה 16 המצרית. המצרים היו מאורגנים ואנחנו לא, וקרעו לנו את הצורה. כשאני מדבר על כך, איציק מרדכי מקבל פריחה.

אחרי הקרב איציק מרדכי אומר שהגדוד מוכן לכל משימה. בלילה הקודם נהרגו לנו 38 ומאה עשרים פצועים. כשחזרתי מהחילוץ השלישי, ניגשתי לאיציק מרדכי, ואמרתי לו שהייתי בגבעת הפצועים, ושם ראיתי את שלמה מילס גוסס מול עיניי. אמרתי לו, 'שמע, יש שם לא-מעט פצועים במצב קשה', הוא לא הגיב לאמירה שלי. גם 'במבה' חדלו מכניסותיהם. את נגמ"שי הרופא של גדוד 100 לא ראיתי, ולא ידעתי על פועלם.

אני פגוע מהקרב. הדבר שהכי קובע זה השפעת חומרי-נפץ, אז אתה נפגע במוח. מי שהיה קרוב לפצצות הדף הוא פוטנציאל לתגובת קרב ולהלם קרב. ירי קטיושות מכניס לחרדה. יש קטע של הדף. פצצה נופלת על ידך וההדף פוגע במוח. הזיכרון נפגע והריכוז נפגע. הפגיעה שלי לא הייתה קשה. בגלל מודעות. לא הזנחתי את זה.

שלמה גורן היה כשיר כל המלחמה והשתתף בהרבה קרבות. הוא היה באוגדת אדן, אמרו לגורן להסתער רגלית על מוצב, ואמר שחייליו אינם מקצועיים לביצוע המשימה. לכן, לא קיבל צל"ש. אם למישהו מגיע צל"ש, הרי זה לשלמה גורן, שהציל עשרות חיילים מגדוד 890. עזבתי את טרטור 42 בשעות הצהריים (11:30), כשעזבתי, איציק מרדכי עדיין היה בתעלה הדרומית ליד עכביש".

[בפרק הבא – עוזי בן-צבי סוקר את המבצעים לחילוץ גדוד 890 ונפגעיו מזירת הלחימה ב"טרטור" 42. את מרבית העבודה עשו לוחמי "במבה" ואנשי מילואים מיחידות חרמ"ש בחטיבות שריון, שנמצאו ב-18-17 באוקטובר 1973 סמוך ל"חווה הסינית", ולא אנשי גדוד הצנחנים.]

1. כל סימוני המקומות מתייחסים למפת "סיריוס" – מפת הקוד של חזית התעלה במלחמת יום הכיפורים.
2. ראו פירוט של המערך הרפואי – בהמשך.
3. התאריך העברי – כ'-כ"א בתשרי – מלמד על ירח כמעט מלא – העורך.
4. את מיקומה נראה להלן בתצ"א, המתאר את פעולת גדוד 100.
5. ראו להלן.
6. ראו עדות סרן דני אנגל מגדוד 890.
7. צבי אלוש, טוביה מורג, יוסי קנת והקשר של יקי, ועוד חמישה חיילים.
8. בסדנה של הפורום במכון ז'בוטינסקי בתל אביב.
9. גדוד 100 קיבל משימת חילוץ. תקיפת העמדות המצריות לא הייתה הכרח מציאות, אלא יוזמה פרטית של המג"ד, והוא היה צריך להעריך האם הייתה ישימה בתנאים, שהיו ידועים לו – העורך.

10. על סמך עדות סרן (מיל') יהודה ניב מפלוגת "במבה".
11. הטנקים לחמו כגדוד סיור 279 בפיקודו של סא"ל גדעון מדנס באוגדה 252 – העורך.
12. גדוד 890 – ת"פ חטיבה 35 – נועד לבצע את מבצע "אור ירוק" לצליחת ים סוף במסגרת אוגדה משימתית 440, ונערך בגזרת ראס סודר; ורק עם ההחלטה לא לבצעו הועבר ת"פ אוגדה 162 – העורך.
13. דובדבני מספר, שזרק רימון עשן, ודני חילץ את האנשים. לא נמצאו סימוכין לטיעון הזה של דובדבני.