שקופה

כשאני רועדת אני שקוּפה
כאגלי טל ברדתם לאדמה,
כעננים ממעל.
הכול מתפזר למרגלותיי;
החומר הדחוּס בי, המערבל לילותיי, המשתק את שנתי
הכופה עלי ערוּת.
אני נותרת מעורטלת.
בשעות הקטנות, כששחור הלילה מקיף אותי,
אני הוגה בך, והרעד אוחז בי שוב.