לפני שנה ושבעה חודשים הלכה אמא סעידה ז"ל לעולמה, ובימים האחרונים שלה חיתה תחת מורפיום. אומרים שחייו של האדם חולפים לפניו בשעותיו האחרונות. השיר שלי נכתב מתוך תחושה שהיא יצאה כל הזמן ברכבת אקספרס לבגדד להיפרד מנעוריה שם, מהנופים של ילדותה, מבית הוריה וגם מבית הקפה "קהו'ת אל שאט" ליד החידקל... מתוך הזדהות עם העובר עליה, כתבתי את השיר הזה:
