הבת ישבה לכתוב "כתב אישום" נגד אמה,
ובו למנות את העוולות, שאמללו את ילדותה.
חיפשה, חיפשה, וכל הראיות נראו לה פסולות,
ואת מה שהיה במוחה - שכחה...
חשבה, אסגור את התיק ואבקש סליחה...
ככל שבגרה היא הבינה, שאמה חנכה אותה כהלכה.
עודדה אותה ללמוד, ואמרה: "בתי, אל תהיה כמוני"!
לימדה אותה מהי צניעות והליכה בדרך הישרה והטובה,
מגיל קטן, היא לימדה אותה להתמקח,
כדי לחסוך כמה פרוטות,
וגם לקנות בשר ושאר ירקות.
בזמן שהייתה צריכה להכין שעורים ולשחק עם חברים,
עזרה לאמה, והייתה צמודה לסינרה.
ילדות לא הייתה לה, היא הרגישה גדולה,
משחקים לא נועדו לה...
וכשהגיעו אורחים במפתיע, הבינה מדוע,
אמהּ הגישה להם את האוכל שבישלה לילדיה,
ואסרה עליהם להושיט יד לשולחן,
כי בתרבות של "הכנסת אורחים",
כשאין מספיק, הילדים משלמים...
היא הבינה את המצוקות של אמה, את התמודדותה עם הקשיים האדירים
שמעיניה שינה היו מדירים.
כל חג, תפרה לילדיה בגדים מבדים, שקנתה אצל ה"דלאל" (רוכל).
הִשׂבִּיעָה אותם בלחם, מרגרינה וסוכר. לא העזה לקנות אוכל יקר...
לא ערבבה להם קקאו עם החלב, ואף פעם לא קנתה להם חצי מנה של פלאפל חם.
מדי שבוע ביום חמישי, הושיבה ילד ילד בגיגית, ורחצה וחפפה, והלבישה אותם בגדים נקיים, וכבסה וסחטה ביד, ותלתה על הגדר, והצמיחה חטוטרת לתפארת... לצהריים בישלה סיר קיצ'רי. אורז, שתובל בשום מטוגן ובכמון וטעמו מעדן.
אהבתי אותך וריחמתי עליך, אך לא רציתי להיות כמוך,
ברחתי מדמותך, לא התגאיתי בך, קשה היה לי לראות את עונייך.
סליחה אימא יקרה, בגרתי, ואני מבינה שאת אישה אדירה,
מי היה שורד חיים כאלה לבד, בארץ צעירה, אחרת וזרה,
זרועת קשיים ומחסור, שאותם מי יספור???
לא התייאשת מהבדידות, מהחום ומהקור, מהצנע ומהמחסור
ובכל השחור, היית לנו מגדלור.
את נקיה אמא, לא בך האשמה!
אלא במסורת ובתקופה הקשה, שאותך הנמיכה וכופפה.
כעת, כשאת אינך, אני מתגעגעת להניח ראשי בחיקך.
הייתי נרגעת, לו ידעתי שאת סולחת...
אמא יקרה, המציאות היום אחרת,
יש בעיות שונות שאתן אני מתמודדת,
אל תדאגי לי אמא, אני חזקה, לא נשברת!
את בתוכי אימא יקרה, כוח ממך אני שואבת.
סלחי לי אמא!
אם נותר בך עוד כוח,
ברכי את ילדייך, אמא,
ולכי לנוח!!!
