הַנִּתָּן לִפְתֹּר
הַבְּעָיָה?
הֵן כֹּה סְבוּכָה
הִיא,
רַבַּת גְּוָנִים
וְסִכּוּנִים:
נְהִירִים חֶלְקָם,
נִסְתָּרִים כָּל הַשְּׁאָר.
עֵינֵי הַכֹּל
נִשְּׂאוּ אֵלַי,
מָשָׁל הִלָּה
עִטְּרָה רֹאשִׁי,
בָּהּ הָאֳשַׁמְתִּי
עִתִּים לֹא מְעַט.
"קָטֹנְתִּי",
נוֹרְתָה מִבֵּין שְׂפָתַי
תִּשְׁלֹבֶת צְנִיעוּת,
מִסְתּוֹרִין וְהַשְׁרָיַת בִּטָּחוֹן
עַל כָּל "מַאֲשִׁימַי".
