במשך ארבעים וחמש שנות עבודתי החינוכית התקשיתי להבין כיצד השיר "דָּוִד מֶלֶך יִשְרָאֵל חַי וְקַיָּם" מפלס לו דרך למקראות הלימודיות של ילדי ישראל עם חופן מליצות המהללות ומקלסות את שמו. עד היום אני מצטמרר בשומעי את מלות השיר היוצאות מגרונות ניחרים, וברוב המקרים בליווי ריקודים סוערים. קשה לי לקבל שמלך, אשר רמס ברגל גסה כל ציווי מוסרי, זוכה גם היום להאדרה שמימית במלל ספרותי ושירי.
דוד הוא לא רק מלך שעבר על כל דיבר מוסרי בעשרת הדיברות, אלא כל הווית מלכותו מבוססת על התנכרות מוחלטת לכל ציווי בחוקי התורה, שעליה מתבסס מוסד המלוכה בישראל. אין ציווי אחד בחוקת המלך בספר דברים פרק י"ז (14-20) שדוד אימץ בארבעים שנות מלכותו מ-1010 עד 970 לפנ"ס. למעשה, מלכותו של דוד וחוקת המלך בספר דברים ניצבים משני עברי המתרס. "דָּוִד, לא הָיָה מֶלֶך לְעַמּוֹ וְגַם אַב לְבָנָיו לא הָיָה".
ולא אמרתי מילה אחת על המישוריות המוסרית , שנפרסת כיום על-ידי המנהיגות הנוכחית, שמנסה להתחרות בכתר מורשתו של מי שמכונה "דוד מלך ישראל" .
כשם שמנהיגותו של דוד לא הקרינה ערכים מוסריים, כן גם המנהיגות הנוכחית בישראל היא מנהיגות חלולה, שאינה פורסת תשתית מוסרית-ערכית לחברה אותה היא מנהיגה היום. אותה עוצמת פער מכאיבה בין הערכים התורניים והנבואים מחד-גיסא, ובין המעשה היום יומי מאידך-גיסא, מאפיינת את מלכות דוד ואת מה שנפרס לנגד עינינו כיום על-ידי מערכות הממשל.
השיר הזה נולד בין כתלי כתתו של נכדי בבית הספר "מגד" ברעננה. ראיתי את המורה להעשרה בתחומי היהדות שר ברטט וברגש את השיר "דוד מלך ישראל". המורה הצליח לסחוף אחריו את כיתה ג', שניכסה את דברי ההסבר המלומדים, שהתלוו לשיר בדבר "מלך גדול שמלך בישראל".
