(מוקדש באהבה רבה לרוזה, פועלת ניקיון
בבית החולים ממשלתי, עובדת בחברת קבלן,
עובדת בחברה שמפריטה עצמה לדעת)
קַוֵּי חַיֶּיהָ נֶחְרְתוּ כְּצַלֶּקֶת
כְּנוֹסַעַת תְּמִידִית בְּרַכֶּבֶת קִצְרַת-רוּחַ בַּלֵּילוֹת
שֶׁיַּפְגִּישׁ אוֹתָה עִם בֹּקֶר עֲדוּי
עֶשְרִים וַחֲמִשָּׁה שְׁקָלִים לְשָׁעָה בְּיוֹם מְיֻזָּע
יוֹם סוּמָא פּוֹרֵס פֵּרוּרֵי אוֹרוֹת אֲרָעִיִּים,
שֶׁיּוֹקִירו לָה תּוֹדָה בְּמַעֲטֵפָה שֶׁלֹּא תַּכִּיר אָת שְׁמָהּ
תַּעֲטוֹף אֶת יַחֲפוּת חַיֶּיהָ בְּכָל שָׁעָה פְּרוּמָה מִחַיִּים
רַק בְּעֶשְׁרִים וַחֲמִשָּׁה שְׁקָלִים נְקִיִּים
בבית חולים מְמֹרָק וְנָקִי .
תּוֹדָה לָךְ, רוֹזָה.
