קולנוע הדר - חיפה

ציטוט מקדים פיגור: אין כניסה מרשימה יותר מיציאת מצרים...

עוד יומית מסריחה בקולנוע 'הדר'. מדובר בסרט של 34 מערכות, כמעט ארבע וחצי שעות, שבו הכוכב-גיבור, בחור איטי ושמנמן, נוטף זיעה, מספר לגיבורה המנומנמת כל מה שקורה לו בחיים ואיך. כלומר, אחרי כל פעם שהוא מתעופף במכונה שהמציא, או גנב (לא ברור), לתוך המכון המדעי כדי לבצע מעשה טרוף נוסף, הוא רץ לביתה של הגיבורה כדי לשתף אותה בשטויות שכבר הרדימו אותנו במערכה שכבר חלפה עלינו בייסורים. מרבית הסרט הוא מתעופף באמצעות שני בלוני פזגזוז שמחוברים לגבו העטוי חליפת פח נוצצת עשויה רדיד אלומיניום שאימהות במטבח מכנות 'נייר-כסף'. כשהוא עף ממש רואים את שרוכי הפלדה שקושרים אותו לקליפת השמים מעל, שהיא תקרת גבס מטפטפת צבע טרי בשוליים. על השמים הסדוקים מצוירים ענני כבשה שקטע לה את הרגלים. גם הן מטפטפות משהו. השמש כל הזמן יוקדת על החליפה המבריקה ומפיצה קרני אור שמסנוורות את המצלמות. אפשר לשמוע באולם צעקות של ילדים מעוצבנים, יאללה, מספיק לסנוור, תתחיל להזיז ת'תחת! ואז הבחור-גיבור רץ שוב לפגוש את הגיבורה ולספר מה מתרחש בעולם, ושוב המסרטה מקרינה על המסך את כל השעמום שהתאסף עד כה. טריק ידוע של חזרות שעובד גם בפורנו. ממשיך לספר לה, כולל הסנוורים. עשרים וחמש מערכות הן בטח כל הסיפורים המגומגמים שלו, החוזרים על עצמם, שהמסרטה שוב מקרינה מחדש בלי צנזורה, בלי קיצוצים, גם בהילוך איטי-מייגע כדי להדגיש את הרעיון ההוליוודי שמנסים לעשות פה כסף טוב ולמשוך זמן. על חשבון הגיבורה היפה המפיקים מרוויחים מזה שני סרטים. סרט אחד על הגיבור וכל מה שעלול להתרחש ביניהם ועדין לא, וסרט שני שבו הגיבור המגוחך הזה מגיע כל פעם לביתה של הגיבורה, או לבית הקפה שבו היא שותה את הקפה שהתקרר במערכה הקודמת, או לבריכת השחייה הציבורית שבה היא שוחה נגד הזרם בבגד ים מהסרט 'חלף עם הרוח', או לבית-קולנוע שבו רואים על המסך את ברט לנקסטר עמוס שרירים ותלתלים קופץ על ראש התורן בספינת הפירטים שלו. ואז נותנים לקהל עוד חמש דקות של ברט בקרקס מדרנו מזנק על פיל ובאותו רגע ממש, שולח זרועות ארוכות ומתנשק עם אווה גרדנר או ההיא ריטה העיוורת – אבל מה זה שייך לסרט ששילמתי בשבילו?

יש גם קטע שהגיבור מסתתר מאחורי עץ ולפתע מתעטש, בגלל האבק המנשב ממכונות העשן, והבמאי בכלל לא קיצץ את זה, אולי נרדם לרגע (כמו חצי הקהל). מה, רק אני נקרן כזה, רואה הכל ולא מחמיץ שום חרבון מזויף? היה בסרט גם קטע עם פראים שחורים מזוינים בחניתות עץ רוקדים באפריקה הירוקה שבטח השתרבב בטעות, כמו ברט והעיוורת, כי אפילו הגיבור נעצר לרגע על החוטים שלו באוויר, ממש נדהם, פער את פיו וכמעט נפל לתוך נהר מלא תנינים מסרט ישן של ג'וני וייסמילר. גם התנינים פערו את פיותיהם, אבל הגיבור הפחיד יותר והם צללו. טוב, עיוורת יכולה ליפול מבלי לדעת לתוך סרט מטומטם לילדים מפגרים כמו זה – אבל מה ברט לנקסטר עושה פה? לא פלא שאין בסרט נשיקות. כשהגיבור פער את פיו כולם הבינו מדוע הגיבורה מתרחקת ממנו. גם שאר השחקנים ניצבים רחוק – שלא ינשוך אותם. רוב הזמן היא בכלל לא יכולה להתקרב אליו ולחבק אתו כי הוא אפוף בחליפת הפח והבלונים המקרינה חום בלהות ומעלה עשן. כנראה החתימו אותו בחוזה מיוחד שאסור להסיר מעליו את סיר החליפה כשהגיבורה בסביבה. לפעמים נוצר רושם שזו בעצם חליפת צלילה שעוד רגע, כמו שמרבית הילדים באולם חושבים, היא תטביע אותו סוף-סוף ואז התנינים יכנסו לפעולה ויראו מה הם כן יודעים לעשות. הפחד שלי, שהתנינים עלולים למשוך גם בחוטים הדקים ואז כל הכבשים בשמים הסדוקים יתנפצו כמו בתאונת דרכים ויפצעו את הבחורה ברגע שהיא פורצת בצחוק. זה בכלל סרט מדעי בדיוני ולא חקלאי, אבל הוא עלול להתמלא בכבשים.

אם השחקנית לא הייתה מקבלת חופן מלא כסף היא בטח הייתה מפהקת כהוגן מול המצלמה או נושכת לגיבור הכזבן את האף כשהוא נרכן אליה כדי להציץ פנימה. או שהייתה מפדרת באדישות את קצה אפה ושבה לקרוא את הרומן הזעיר שמבצבץ מתוך החזייה הנפוחה. אולי זה סתם עיתונים מקומטים ישנים. הגיבור כל הזמן דוחף ידיים ושואל אותה מה לדעתה מתרחש במחנה של האיש הרע. כי היא הייתה פעם, בגלגול הקודם של תחילת הסרט, החברה של הרע והוא היה החבר הכי-טוב שלו, כמו בכל הסיפורים המפתיעים. מאז כולם מבינים שזו מלחמה בין הרע להכי-טוב שיש.

בכל פעם שהוא מנסה להמריא - לשם כך הוא צריך לרוץ מהר קדימה על המסלול כדי לתפוס תאוצה ואז לקפוץ בשתי רגלים צמודות וללחוץ על השסתומים של בקבוקי הגז – הקהל באולם, וגם לאורך מסלול ההמראה - נדרך, מתרונן ומתחנן שיתרסק כבר וכל הסרט המחורבן ילך קיביני-מט ואנחנו נלך הביתה. הוא רץ מתנדנד כמו פלגמט שהתעורר משינה חטופה ולא מבין מה הוא חוטף. רואים שהוא מתאמץ להיות פלאש גורדון או ג'וני וייסמילר וזה יוצא מגוחך ולא מצחיק אפילו צ'יטה אחת. הוא ממש טיפש, איטי ומגושם. לפני שהוא רץ לבחורה לספר לה מה עוד התרחש שהוא שכח לספר לה במערכות הקודמות הוא נזקק לתנופה של ממש כדי לאסוף לעצמו את כל הנשימה החורקת שלו ואז הוא כמו קורץ לקהל כאילו עצמו בכלל מתעניין במישהו מעבר למסך. כולם רואים איך החזה שלו עולה בכבדות ויורד בהקלה מאחורי הפח של חליפת החלל המצחיקה שהוא עונד. מצד אחד אתה רוצה שהוא יתרסק כבר ויתחיל סיפור חדש, אמיתי, בין הבחורה לחבר שלה הרע... אני לא חושב שצריך צד שני. אולי הבחורה, שיודעת את כל הסודות, תוכל להילחם באיש הרע שנמצא תמיד מאחורי מסך העלילה ומראים רק את הצל שלו פעם בצורת גרי קופר ופעם בצורת ויקטור מייצ'ר. תמיד עם אף חרום, חתום, קטום ומפחיד. אבל מצד שני, אם הוא היה מתרסק על המסך לא היה נוצר סרט של 34 מערכות כפי שהפרסומות הבטיחו. ותישכחו מזה - ההנהלה לא תחזיר לכם את הכסף, לא בקולנוע הדר, אפילו שהם מקצרים את כל הסרטים כמה שיותר. אנחנו יודעים כי אנחנו מוצאים את הפילמים הקרועים בפחי האשפה מאחור. אף פעם לא תמצאו שם את הקטעים עם הבחורות שרוקדות ערומות. המפיק והבמאי לא יסכימו לרסק את הגיבור שלהם בחליפת הפח כי הם מתכננים עליו סידרה ארוכה של סרטי המשך כמו טרזן, פלאש גורדון וברט לאנקסטר וסופרמן גם יחד. לכן הם לא יהרגו אותו אם הוא מסוגל להטיל להם עוד קוביות זהב ממרומי חליפת הפח שלו.

אחרי סרט כזה, אולי אפילו במהלכו, מתחשק לך לשרוף את הקולנוע על מושביו הרעועים והחורקים, אפילו וגם בגלל שזה כבר חודש וחצי שהם מסריטים את הזבל הזה במסגרת פסטיבל 'שבוע הסרט הטוב' והכרטיסים נמכרים בחצי מחיר. מה שהם עושים בחכמה, הסדרנים ובעלי המזנונים, זה לקטוע את הסרט כל חצי שעה ולהכריז בקולי קולות הפסקה כדי שהגיבור יחליף גלגל צילינדר במכונה והקהל יתרענן. מדליקים מכונת קירור אוויר רק ליד המזנון המואר ושולחים את הקהל ההומה להשיב נפש. כל שאר האולם חשוך, חם, כמעט רותח, כי הסרט מתרחש מרבית הזמן במוקד מדבר יוקד ויש תחושה כבדה של צימאון כרוני ויובש מהביל באולם. כל התופינים במזנון מלוחים ונמכרים ברבע מחיר. לופו הסביר לי פעם שמלח ממריץ שתיה קרה. המשקאות הקרים עולים פה טונה כסף, אבל שום אם עבריה לא תוכל להתגבר על בכי של ילד צמא. אם הוא רעב, אז היא צורחת עליו, שתוק כבר, עוד מעט נגיע הביתה ותאכל את הפשטידה שהשארת אתמול. הילד זועק, השארתי כי היא משלשום... אבל צמא זה עסק רציני יותר. כל אם יהודייה תישלח את הילד שלה לקנות גזוז אחד לפחות - בשבילה. אבל עד שהילד יגיע מהמזנון, כל אם יודעת, הגזוז יתפוגג בפיו של הילד או יחליף צבע ויקבל גוון של מים מהשירותים, ולכן היא מורה לו להביא שניים באותו צבע. כל ילד ראוי לשמו שותה למורה לפחות חצי בקבוק וטוען שנשפך.

בכל הפסקה רואים שני ילדים תאומים שעוברים בין השורות, אוספים בזריזות את גרגרי הפופ-קורן מהרצפה וממלאים מחדש שקיות מגוהצות ורצים למכור אותן בחצי מחיר במסדרון הכניסה וליד דלתות יציאה. הסדרן צורח בקול מאיים, ילדים, חוצפה, תסתלקו מכאן והם נבהלים ומעבירים את משקלם לדלת השנייה. איש אינו יודע שהסדרן הוא אבא שלהם ורעיון האיסוף והליקוט שייך לו. אני יודע, כי תמיד אחד משני התאומים תמיד אתי בבית חינוך גימל ליד התחנה המרכזית של אג"ד, אבל קשה לדעת איזה אחד. לכן הוכנסתי חינם להצגה המחורבנת הזאת. כל מה שהייתי צריך לעשות בתמורה זה לעמוד במעבר הראשי ולצעוק בקולי קולות, ילדים, שימו לב, יש פה פופ-קורן לא משומש ברבע חינם! יש גם אימהות שאוספות שקית או שתים, אפילו ריקות, והולכות איתן הביתה כדי שכולם ידעו איזו אימא טובה שמפנקת את הילדים שלה בנדיבות...

לפעמים אתה שואל את עצמך למה הבמאים מסריטים דווקא במדבר הלוהט? התשובה מחולקת לכמה סעיפים, אני חושב.

קודם כל זה הכי זול בשביל סרט מסמורטט כי הנוף בחינם ולא צריך להסתיר ארובות מעשנות או לרטש בתים גבוהים ברקע. אין שם, במדבר, קהל צופים בצדדים, מאחורי סרטי בלימה, גדרות ומעקות ביטחון, גדודי מאבטחים ומשטרה במיליונים. חוץ מזה, אם יהיו שם בתים באמת או אפילו עצים איך יוכלו לצלם את השחקן הגיבור טס מעל מדבר? לשם כך צריך מצלמות מתוחכמות ומנופים הידראוליים ארוכי זרוע. זה כמובן לא בתקציב לסרטי ילדים. ילדים מותר ואפשר לרמות תמיד, בכל מצב, הם חושבים. לכן הכי פשוט לבנות איזה קיר גבוה מדיקט או נייר בריסטול ולצייר עליו בתים קטנים בגודל של מטבעות ואז השחקן שמרחף מעליהם נראה ממש גבוה בשמים, למרות שהוא ניצב על סולם כבאים ארוך ופועלים זריזים מזיזים אחורנית את קיר הדיקט הצבוע והילדים בקהל פוערים פה ומתפללים שחס וחלילה לא ייפול עליהם. ממש קרקס של שקרנים.

גם אני רוצה להיות במאי קולנוע. במאי יושב כל הזמן בכיסא מתקפל עם רמקול ביד וכל האנשים מסביב מתרוצצים ועושים מה שהרמקול אומר להם. כשהוא מניח את הרמקול לצידו, על כיסא מתקפל מיוחד לרמקולים, והולך לאכול, אנשים ממשיכים לעשות מה שהרמקול מדקלם להם כי הוא עובד גם על בטרייה. זה כמו להיות מנצח על תזמורת. יש לאחוז מוט קטן ודק עם שפיץ חד, לנפנף מול העיניים המבוהלות של הנגנים ולאיים עליהם במבט מקפיא לשד עצמות שעוד רגע, אם הם ימשיכו לזייף ויעמידו פנים שהם נושפים בכל הכוח לתוך הטרומבון, הוא יתקע להם את השפיץ בעין. לכן קוראים לו מנצח, כי איש לא יכול עליו. בגלל השפיץ המהפנט הזה הוא תמיד ינצח. אז כל מה שהמנצח עושה בקונצרט זה להניף את השרביט מעל ראשי הנגנים. המנצח צריך שתהיה לו שמיעה מוסיקאלית מסוימת, אבל תאמינו לי, מנצח שאין לו שמיעה מפחיד הרבה יותר כי הנגנים לא יכולים לנחש מתי ובאיזה כיוון יתחשק לו לנעוץ את השרביט המחודד.

אני זוכר את בן-גוריון באספת בחירות באצטדיון קריית אליעזר כשעוד כינו אותה קריית אליהו. הוא נראה איש ענק על-רקע המדינה והגבולות שלה. הוא רקע ברגליו והניף ידיים והקול הצרחני שלו, קול עשיו, התנשא לענני הכבשים בשמים ואיים לקרוע אותם בסערה אדירה. רק מפני שהוא אחז בשתי ידיו רמקול במאים שהובא במיוחד מלונדון. עוזר שלו אחז בענווה את השרביט. בן-גוריון היה עצבני וכל הזמן התבונן סביבו מנסה לזהות מי רוצה לחטוף לו את המכשיר. הקהל היה מרותק והמום וכל הזמן פרץ במחיאות כפים מוקלטות כשהקריין הראשי של קול ישראל וסגן ראש הממשלה לאותו רגע, חגי פינסקר עם השרביט צעק בעברית צחה עם הדגש הגרוני, 'מחיאות כפים בבקשה'. אבל לפתע התרחשה תקלה והרמקול של בן-גוריון השתתק ונדם. הוא המשיך לצרוח ואפילו הרים את קולו, אבל איש בקהל לא שמע אותו כי כמה גבוה איש כזה יכול להרים אותו? ברגע אחד קסום ראש הממשלה, שהקים במו שתי ידיו מדינה יהודית שלמה, הפך לצ'ארלי צ'פלין מקרטע ללא שפם. הוא ניסה לחטוף לפינסקר את הרמקול שלו והבטריות התפזרו על השטיח האדום. התחילו צעקות בקהל, מה הוא אומר שם, אל מי הוא מדבר? פתאום בן-גוריון, ענק הגמדים בארץ שכולה שלו, שמנפנף ידיים ומאיים על כל מדינות ערב בכל אחת מאצבעותיו, מגחיך את נאצר ומכריז או"ם-שמום, הפך לנווד חרישי ומצחיק עם קול בכיני של עקרת בית שגילתה עכבר בחביתה שטיגנה. הקהל התפזר והלך לקנות גלידה ופלאפל בדוכנים הרבה לפני שהאוטובוסים הגיעו לקחת את מפא"י הביתה.

פעם שמעתי על במאי קולנוע מפורסם שנכנס עם חבורה של מעריצים למסעדה מפורסמת בהוליווד, אבל המלצרים לא קלטו אותו כי וירג'יניה מאיו והדי לאמאר שבאו מפריז ישבו שם עם רוקפלר או הנרי פורד ביציע. ישבו ביציע ואכלו סרטנים וכל המלצרים התאספו מסביב כי הסרטנים הקטנים היו זריזים ועקשנים, קפצו בעצבנות, התיזו שמן חם והתרוצצו מכושפים על הרצפה. היה חשש שהם יצנחו לתוך המחשופים של הבנות בקומה התחתונה והמלצרים נדרשו לתפוס אותם באוויר בידיים חשופות. משם הדרך לסוף העולם קצרה מאוד. לפי הוראת השף הצרפתי צריך להגיש אותם כשהם חמים, ממש לפני שהם נופחים את נשמתם. כוכבים גדולים כמו גרי קופר או אלן לאד מתעקשים לשמוע את הנפיחה שלהם במו אוזניהם, הם לא אוהבים לאכול פגרים כי מרבית הפגרים בסרטים שלהם היו לפני רגע בני אדם.

אז הבמאי הזה שלף מתיק הבמאים שלו את הרמקול ברגע בזוי כשאיש לא שם עליו (זה היה
רגע ממושך מאד, מייסר, משפיל וארוך) והרעים לעבר רב-המלצרים, אתה שם, תרים כבר ת'תחת שלך ובוא מיד! ... מיד התאספו סביבו כל מלצרים, השתחוו עמוקות וקדו קידה.

לפני שרציתי להיות במאי רציתי להיות שחקן, כוכב, גיבור, חלום. אבל מהר מאוד למדתי ששחקנים הם לא גיבורים. הייתה פעם שערורייה עם קלארק גייבל, אני חושב, או גלן פורד, אולי אלן לאד שטיפס על סוס כדי להסריט תמונה שבה הוא הורג במו ידיו איזה אלף אינדיאנים שרוצים לקרקף את האים-אימא שלו אחרי שהם אנסו שתי חטיבות של הצבא האמריקני עם המצביא גרי קופר בראשם. צריך להבין שהכוכבים האלה לא באמת יכולים לקפוץ על סוס. ראשית, הם קטני קומה, חוץ מגרי קופר שתמיד משחק טמבל ארוך ותמים וכולם פורסים אותו לפרוסות דקות. כשמצלמים את אלן לאד הגיבור משוחח עם הכוכבת בסרט, שתי הרגלים שלו ניצבות על שרפרף בגובה חצי מטר כי הוא ממש ננס. הסוכן שלו דורש בחוזים להוסיף לביטוח תוספת עבודה בגובה. כשאין ארגז או שרפרף חופרים מהר תעלה ומכניסים את הכוכבת לתוכה לפני הצילום כדי שאלן יוכל לנשק אותה בגובה השפתיים. כשהכוכבים מטפסים או קופצים על סוסים זה נעשה מסולם בטוח ומוגן. כאשר הם על הרגלים שלהם הם מסוגלים ללכת זקופי קומה מתחת לכרסו של הסוס. ממש קושרים אותם חזק לסוס כדי שלא יפלו. מלבישים אותם בתחתוני סבתא למקרה שהם מחרבנים על הסוס.

איך שאלן לאד טיפס על הסוס מישהו בקהל הצופים, אולי סטטיסט, תקע לסוס פלפל חריף בתחת. הסוס הניף את הרגלים שלו קדימה ואחורה, התפרץ כחץ משולח מרסן כשכל הצלמים והבמאי רצים אחריו. דהירה כזו מעולם לא צולמה לפני כן בכל תולדות התעשיה. רק אחרי עשר דקות הבמאי הבין שמשהו לא בסדר עם קלארק גייבל או הסוס או גלן פורד או שלושתם. הוא שלף את הרמקול שלו אבל גם זה לא עזר להשקיט את הסוס. בסוף המשטרה מצאה את הסוס משוטט במדבר בדרך ללאס-ווגאס. היה לו המון קצף בפה, לקלארק גייבל, ותחתוני הסבתא היו ממש חומים. הוא נסרח אחרי הסוס כשהרגל שלו קשורה למושכות ומלופפת סביב לאוכף. מזל שהחברים שלו, שידעו איזה גיבער ענקי הוא, קשרו אותו לאוכף ולסוס כמו חבילה. את הפלפל תקע לסוס איזה וטרינר קנאי ששנא את גייבל כל חייו כי קלארק התעסק עם הבחורה שלו כשהייתה מלצרית באותה מסעדת סרטנים מפרפרים בתוך שמן חם. מסתבר שזו מסעדה שכל השחקנים המפורסמים אוכלים בה במטרה לוודא עד כמה הם מפורסמים. תמיד יש שם מאבקי כוח על מיקום טוב יותר במרכז והשחקנים משלמים הון תועפות לבעל המסעדה והמלצרים כדי שיושיבו אותם איפה שצריך, ממש ליד אורסון וולס. לאלה שלא מפורסמים כל-כך מגישים את כל הסרטנים שנפחו כבר והוקפאו שבוע או שבועיים לפני הטיפול המבעבע.

ידוע שהמלצרים משלמים לבעל המסעדה כדי להתקבל לעבודה. רק מהטיפים שהם מקבלים אפשר להתעשר. הם גם אוספים חתימות של מפורסמים ומוכרים אותן בשוק-שחור. שחקנים זוטרים לוקחים הלוואה בבנק ומשלמים למלצרים טונה תועפות כדי שילחשו לבמאים הגדולים את שמם וימליצו לזמן אותם לאודישן.

לשחקנים גדולים יש הסכם עם המלצרים שיחזירו להם לפחות חמישים אחוז מהטיפ שהעניקו מול המצלמות. לא באמת יש להם כוונה לפזר את הזיעה שלהם בטיפים שמנים כמו כוונה להבזיק מעט עשן וזיקוקי קנאה חרישית בעיני המוזמנים התמימים והמכובדים שבחברתם. העולם מחבק אותם בהתלהבות והתפעמות. אפשר לראות תופעה כזו גם בבתי הכנסת שלנו בעת העליות לתורה בשבתות וחגים. אנשים תורמים את האימא של הסבתא שלהם קבל עם ועדה למען מפטיר יונה. יוקרה, כולם יודעים, עולה הרבה כסף בעיקר כשהיא עולה לתורה. הרבנים מעודדים את העמדת הפנים כי היא ממריצה מתחרים תמימי דעת לתרום גם הם בנדיבות ולנקר עיניים. זה, בסופו של דבר, תענוג ענקי במחיר מוזל שכולו הבטחות סרק. בעזרת הגבאים שלנו, 'נדיבים' כאלה נחשבים בקהילה לעשירי הארץ, גבירים, רודפי שמלות מפוארות אבל אין להם שום כוונה להפקיד את הסכומים האסטרונומיים שהבטיחו בחשבון הבנק של הקהילה.

פעם התקשר אל הרב פקיד מס הכנסה ואמר לו שמופיע בספרים אחד סמארקוביץ' עם הצהרה שתרם לבית הכנסת עשרים אלף שקל ועכשיו מבקש ניכוי כהוצאה מוכרת. האם זו הצהרת אמת, כבוד הרב?

אנחנו נדאג עוד הערב שזו תהיה אמת להמיתה, ענה הרב.

זה בערך מה שסיפרתי ללופו על הסרט. הוא צחק בהנאה ושאל אותי, מתי אתה בעצמך תתחיל לכתוב את השטויות האלה במקום לראות אותן בקולנוע?

באותו רגע זה נשמע לי כמו רעיון טיפשי אבל עם השנים המצטברות במהירות התחלתי להאמין שהחיים נראים הרבה יותר טוב מסרטים בקולנוע הדר, ואני לא מפתה איש לקנות שקית פופ-קורן בחצי מחיר... עכשיו רוצו לשתות כוס גזוז כי התור יהיה הפעם ארוך. בעוד רגע מדליקים את האורות ותופיע שוב הכותרת הדהויה, הגואלת - הפסקה.