"החיים יפים, למי שמֵבין אותם", נהגה לומר אימא בערבית, בהשראת שירו של פאריד אל אטרש, זַמר מצרי דרוזי שכֹּה העריצה. חייה היו מסכת ארוכה, שמשַבּצת אותה בהיסטוריה כדמות מיתולוגית וגם כדמות טרגית, אִם יודעים את סיפור חייה ואת הפרעות בעירק כתחנה מכוננת של חייה (כפי שיסופר להלן). אך בעיני צאצאיה הייתה דמות מעוררת השראה והערצה. היא נפטרה ביום שני י"ב בכסלו תשע'ז, וסמוך ליום השבעה אני כותב עליה ועל היותה אשת סגולה. את ההספד בהר המנוחות גבעת שאול, הר תמיר, בירושלים, פתחתי בשיר שכתבתי "שֶמש" שנכלל בספר שיריי "משורר של חצות", 2010: