זנו
חלף כמעט עשור. כמעט, כי עזבת ב-ט"ז בתמוז 10.7.98. לנו סיפרו שנפלת, כך אמרו בהלוויה. אך זו מילה לא מתאימה לך- נפלת, כי אתה לא אחד שנופל-אתה הופלת. התלבטתי אם לכתוב עכשיו או יותר מאוחר, ביום האזכרה המקורי לך. אבל חשבתי שעשור, זה משהו שמתקשר לשמחה ולמסיבה, ושעשור קצת לא מתאים להיאמר על מי שאיננו. מה גם, שיש את העניין של יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. וזה קצת מוזר, כי זה גם היום שנזכרים בך ובעוד רבים, דווקא אלו שנפלו במערכות החיים. החיים הקשים דחקו אתכם לתוך פינה, שבה חשבתם שזה הדבר הכי טוב לעשות, פשוט לוותר. צה"ל מפחד להודות, או אולי זה חלק מהאתוס הלאומי באבל, אבל חלק לא מבוטל של חיילים פשוט לא מצליחים לשרוד בצבא. הם לא ספורטאים או זמרים, הם אנשים פשוטים שלא מתאימים- לא מתאימים למשחקי הכוח של ילדים בני עשרים, עם דרגות נמוכות ואגו עד השמים.
אני נזכר באותו שבוע מר. היינו נפגשים מדי יום ראשון בתחנה המרכזית בדימונה. אתה היית מגיע מאילת שם גרת, ויחד נסענו לבסיס. אתה יודע, אני עדיין גר בדימונה, אתה עדיין באילת.
באותו יום ראשון תפסנו טרמפ ממש מגניב. ג'יפ גבוה כזה. התרווחנו במושב האחורי ואתה, שהיית רגיל לשבת במושב הנהג, הרגשת די מרוצה שסוף סוף מסיעים אותך. סיפרת לי שביקשת לעבור בסיס, ושאתה מקווה שיאשרו לך כי ממש קשה לך. ומי כמוני ידע? דיברנו על חלומות ועל משאלות. שאולי יתנו לנו אם 16 מקוצר סוף כל סוף. שני ילדים, שני חיילי מפקדה, שאין להם יותר מדי ציפיות. אתה יודע, היום כולם מקבלים אם 16 מקוצר.
רק בהלוויה פתאום נוכחתי לדעת שאין לך אבא, שהוא נלקח מהמחלה הארורה הזו, שאז עוד פחדו לומר את שמה. שכל החיוך הנצחי הזה על פניך הסתיר כמה דברים. אתה יודע, עדיין מנסים להילחם במחלה הזו.
אני נזכר שקצת לפני שעזבת, השתתפנו במצעד שערך הבסיס בדימונה, לרגל חגיגות היובל למדינה. ניסינו לשוות ללוויה שלך מראה רשמי לא פחות, רכב צבאי, מטחי כבוד והצדעה. אתה יודע, ישראל חוגגת כבר 60.
אני נזכר איך ביום חמישי באותו סוף שבוע, יצאת מהחדר ונופפת לי לשלום כשאני יושב בבית הכנסת, שהיה במועדון של הבסיס. הפעם לא קראתי לך לבוא להשלים מניין כי כבר היה. אתה יודע, מאז כבר בנו שם בית כנסת חדש ומפואר.
וחוץ מזה, לא היה בא לי לעכב אותך, כי שיחררו אותך מוקדם, צ'ופר על זה שהיה לך יום הולדת עשרים באותו שבוע. אתה יודע, אני כבר בן שלושים תכף...
מוצאי שבת, התארגנתי לאכול משהו כי למחרת היה כבר צום י"ז בתמוז. ואז הטלפון הארור הזה. רן התקשר לספר לי שמצאו אותך על שפת הים באילת באוטו של אימא שלך ואתה... ובכן, אתה כבר לא בין החיים. הוא סיפר לי את זה, ונשמע די כועס עליך, כמו אחרים בטח, שבגללך הוא נאלץ להעביר את תורנות השבת שלו בעבודה, ולא בבטלה כמו כל האחרים. ילדים שלא מבינים אובדן מהו, ומעדיפים להתרגש מזה יותר בצפייה בסרט. אמרו לי שברקע היו שירים של שלמה ארצי בקלטת. אגיד לך את האמת, אבל עד אותו זמן ממש לא סבלתי אותו. משהו ישראלי כזה. של לא להסכים עם כולם. שנתיים אחרי, הלכתי להופעה שלו ומאז הייתי בעוד שתיים. יש לי את כל השירים שלו. אני חייב להודות שדי טעיתי לגביו. אתה יודע, הוא כבר הוציא כמה דיסקים חדשים מאז.
אני נזכר בשיחות הארוכות שלנו מחוץ לחדר המבצעים כשהייתי בא לבקר את איציק, ואתה היית בא גם. היו לך הרבה חברים, אבל לא על כולם סמכת, כי החיים לימדו אותך שלא צריך לבטוח בכל אחד. ואלו שהיו, נתת להם הכל. סיפרת לנו על הבילויים שלך באילת, על החלומות, על הדברים המשוגעים שאתה רוצה לעשות, סיפרת בדיחות ומעולם, מעולם לא הראית שקשה לך, שאתה צריך עזרה. פעם, אחרי שבת ארוכה בבסיס, ראית אותי עומד בטרמפיאדה בערב לבד. לקחת אותי ברכב הכוננות עד לצומת, למרות שאסור, ועמדת מולי עם הרכב להאיר עליי עד שמישהו לקח אותי טרמפ. אתה יודע, היום כבר אסור לתפוס טרמפים.
חצי שנה לפני, באחד הגדודים שלנו, נאלצתי לטפל בחייל, או לפחות במה שנשאר ממנו, שהחליט בדיוק כמוך, שאין לו יותר כוח. אם רק הייתם מבינים עד כמה זה לא חשוב. עד כמה היום, כמעט עשור אחרי, הכל נראה רחוק. הכל נראה שטויות. עד כמה אנו נותנים חשיבות לדברים כל-כך שטותיים. אבל בניגוד אליו, אצלך לא הייתי צריך לראות דם, אצלך היה יותר קשה. הייתי צריך לפתוח לך את הארון ולארוז הכל למשפחה. וכל פריט רשום, כל פריט. דברים קטנים שהרכיבו את חייך, שהרכיבו אותך, נסגרים לתוך שקית. אתה יודע שלא ידעתי שיש לך אוסף מצתים?
הייתה לי קשה הנסיעה הזו לאילת, ועוד בצום. לא ידעתי אם לפתוח את הצום או לא. כולם שם בכו, ואני עוד חושב אם כדאי לי לפתוח את הצום או לא. אך יותר מזה, קשה היה לי לשמוע את ההספדים הצבאיים עליך. דיברו שם אנשים שהיו בעלי דרגות, הם סיפרו עליך סיפורים. אין לי מושג מאיפה הם הביאו את זה, אבל ברור לי שהם לא הכירו אותך. מאז אני מתעב הספדים. מבחינתי, הספדים מפי אנשים שלא הכירו אותך ומתיימרים להפוך לחבריך, עדיף שלא ייאמרו.
אני עושה מילואים עד היום יותר מהממוצע, אבל עדיין מר כלפיהם. מר כי איבדו אותך, כי הפכו אותך לכלי משחק ושכחו שאתה בן אדם. לא מספר ולא חייל, קודם כל בן אדם. אתה יודע, אני כבר רס"ל במילואים.
עברו כבר עשר שנים, הספקתי להשתחרר, מה שהיה נראה אז כנצח. הספקתי לטייל, ללמוד, לאהוב, לחוות. למדתי דברים חדשים, ולומד כל יום, שהחיים יש להם קצב משלהם. אתה, זנו, נשארת באותו הגיל. נשארת באילת, קרוב למקום שאהבת, ולים שבו היית בכל רגע אפשרי. הייתי המון פעמים באילת מאז, ואני לא מצליח לחשוב על העיר הזו בלי לשזור אותך לתוכה. כל-כך הרבה פעמים רציתי לבוא לפקוד אותך, ומצאתי אלף תירוצים למה לא. אך האמת, שלא יכולתי. אני לא יכול לראות שמה שנשאר ממך, זו אבן אחידה דומה לזו שלידך. אתה לא מספר, אתה לא חייל, אתה לא אבן - אתה זה אתה. אתה יודע, אלו עדיין אותן אבנים, אותן כתוביות, רק השמות חדשים.
