היום לפני חמש ושלושים שנה נפל דבר בישראל שטלטל את משפחתנו והותיר עליה את חותמו למשך השנים הבאות.
אמי באותו יום זעקה זעקות שבר, אבי התהלך אילך ואילך חסר מנוחה ואני נולדתי (ומיד החלפתי את אמי בזעקות השבר). עם היותו, ללא ספק, האירוע המשפיע ביותר על חיי, איני זוכר אותו בדקדוק רב. רק רישומיו עדיין ניכרים בי היטב (למשל, מדי כמה שניות אני מכניס אויר לרֵאוֹתַי ומיד מוציאו בריכוז חמצן קצת שונה).
שלושים וחמש שנה זו כבר תקופה.
גיל 35 זה פרק זמן בו אני יכול לומר "לפני עשרים שנה..." ולזכור מה בדיוק היה לפני עשרים שנה. ביכולתי לומר גם "זה למעלה מעשרים שנה שאני..." ולזכור איך בדיוק התחלתי את מה שהתחלתי לפני יותר מעשרים שנה. אני גם יכול לזכור מה הרגשתי או חשבתי לגבי הדברים הללו ומדוע בדיוק עשיתי אותם.
בגיל שלושים וחמש כבר מתחילים לעשות סיכומים... מה יש לי ומה אין לי (טוב, זה קל...), מי אני ומה אני (זה קצת יותר קשה)...
יומולדת, כך אומרות השמועות (יום הולדת, למהדרין), הוא זמן טוב לחשבונפש (ומי שהשתעמם עד הנה מוזמן לצאת ולבקש החזר מלא ביציאה). חשבונפש לא רק במובן של שאלות פילוסופיות מעמיקות כגון: האם אני מה שחשבתי שאהיה? וכדומה. זהו גם זמן בו נזכרים בכל פגמי ופגומי העבר.
עולים בזכרון דברים שנעשו ושלא היו צריכים להיעשות ודברים שהיו צריכים להיעשות ולא נעשו. מופיעים בדמיון חברים שהיו ואינם אם בגלל שהלכו בדרך כל בשר או שסתם המשיכו בחייהם שלהם. צצות תשוקות ואכזבות, אהבות ושברונן, הרהורים ותהיות. בגיל שלושים וחמש יש, בלי-עין-הרע, הרבה מאותם דברים.
ושתי השאלות המרכזיות המכות בכל עוז במח ולא מרפות הן: האם אני מרוצה מהחיים שלי? ומה לעזאזל אני עוד עושה כאן?
ואז אני בודק את עצמי ומשיב לעצמי תשובה ודאית קיומית אחת - כן... אני עדיין חי...
אני ממשש את עצמי כדי לודא שאכן כך הוא... הגוף הוא אותו גוף כמו "לפני עשרים שנה...". עור הפנים נשאר אותו דבר, עם אותה רגישות, רק פה ושם קמטים שהזמן גרמם וקצת יותר זיפים. השיער קצת נסוג והלבין... אני בוחן את הדמות הנשקפת אלי מן המראה... לא משוכנע שאני אוהב את מה שאני רואה... אבל "זה מה יש". ועם זה צריך ללכת הלאה... לנסות לשפר את הטעון שיפור, להשלים עם ה"מעוות לא יוכל לתקון" ולהתחיל את החיים מחדש. כמו לפני עשרים... שלושים... שלושים וחמש שנה...
אני הולך לי אל המדבר... הוא לא השתנה. כאז כן עתה - יפהפה, צחיח, גאה. כמו לפני שלושים וחמש שנה. כמו לפני שלושים וחמישה דורות... הוא נותר שקט ומוזהב. עשיר בשממונו.
מי יתנני במדבר מלון אורחים...
אני תר בדמיוני אחר כל אותם נופים שתרתי בהם במהלך שנות חיי. מהרהר באלה שמעולם לא תרתי בהם ובאלה שלעולם לא אתור בהם. חושב על אנשים שמעולם לא פגשתי ולעולם לא אפגוש, החיים את חייהם בודאות קיומית בדיוק כמוני ולא מודעים לקיומי כלל ועיקר. תוהה לאיזה מין עולם משונה ומלא תהיות הכניסוני ומיהו זה ואיזהו אשר מלאו לבו לעשות כן...
שוב צפים ועולים לנגד עיני אנשים אהובים שלא אראה יותר בהקיץ.
לפני שלוש שנים ושלושה שבועות קיבלתי את חיי במתנה. הנהג לא.
לפני שנתיים בדיוק צלצל הטלפון ועל הקו היה סבא, אבי אמא. הוא איחל לי מזל טוב ליום הולדתי ושוחח עמי על משמעות יום ההולדת. למחרת התקשרו להודיע לי שמצבו קריטי...
כחמישה חדשים לפני כן התקשרו להודיע לי שסבא, אבי אבא, החזיר את נשמתו לבורא.
לפני כארבע שנים, סמוך ונראה ליומולדתי, קיבלתי "מתנה" מרהיבה - גירושם של עשרת אלפים איש מבתיהם והפיכתם לפליטים והפיכת חבלי מולדת פורחים לשממה. באותה עת שאלתי את עצמי כמה רשעות יכולה להיות בעולם ובאיזה ריכוז היא יכולה לבוא... גם התשובה לכך הייתה ודאות קיומית: יכולה להיות והרבה... עובדה!
גיל שלושים וחמש הוא זמן טוב לבחון את עצמי בלי לרמות. ממש כמות שאני. אני מנסה לחשוב על דברים משמעותיים שעשיתי בימי חיי הבלי. השגים שהשגתי במהלך שלושים וחמש השנים, ולו הישג אחד בלבד... משהו שאני יכול לומר "עשיתי. השלמתי. זה ישאר גם אחרי." אבל אפילו את זה אני מתקשה למצוא. אולי ציור שציירתי, או שיר שכתבתי - הכל גז כחלום. בקושי הזכרון הקלוש של קיומי הכל כך ודאי נותר.
אך אין אלו הרהורים עצובים של יאוש, של תשוקת מוות או של אכזבה מהחיים. אלו הם הרהורים של בחינה עצמית מדוקדקת תוך ניסיון להבין מה בדיוק קרה כאן וכיצד ניתן לפתור זאת בצורה הטובה ביותר. חשבון נפש אינו זמן טוב לרחמים עצמיים או לשקיעה נוחה ביאוש, אולם גם אין הוא זמן טוב לחיוכים מזוייפים ושמחת חיים מדומה שתחתיה מחלחל דיכאון עמוק המוסתר קשות בצבעי הסוואה מנומסים.
בודקים, מהרהרים, מקבלים החלטות חדשות וממשיכים הלאה...
תאריך יום ההולדת שלי, לא פחות חשוב מיום ההולדת גופו. ל' באב. א' דר"ח אלול, יום בשורת הסתיו וראשית ההכנות לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה. זמן של חשבון נפש...
כך שאני מתנצל בפני אלו שאיחלו לי מזל טוב בטרם עת והתעלמתי באלגנטיות מברכותיהם... אבל התאריך הלועזי אינו אומר לי דבר. שלא כבעבר, הפסקתי להתפתל כדי לנסות למצוא הסברים מדוע הלוח הגרגוריאני מעורר בי שאט נפש ודי לי שאזכיר זאת בפניכם שכוונותיכם בודאי רצויות הן, אולם הזכרת התאריך הגרגוריאני הלזה מעוררת בי תחושת גועל בלתי מוסברת וגורמת לויברציות לא רצוניות בכל חלקי גופי. מה גם שתאריך יומולדתי כה משמעותי בעיני שאין צורך להרסו בכל מיני מספרים חסרי משמעות. ועל-אף שהחלטתי לא לנסות להסביר מדוע זה כך, מחובתי להודיע לכם שכך הוא (זמן של חשבון נפש כבר אמרנו?).
גלגלה של שנה התחלף במילים
עם אותן הברכות מאותו הלבב
שוב אותם זכרונות כך באים בימים
שוב פוסע בי חרש הרהור כגנב
לעיני הקרועות נפתחים חלונות
מסבירים הם פנים וגוים וצואר
שוב אינני מבין, שוב שואל שאלות
כעולל בן יומו בקולו הנשבר
עד חלום סיר נפוח עולה מול עיני
הוא עולה ופניו לצפון, לצפון
ומדבר בדרום מהדהד באזני
מי יתנני מלון... מי יתנני מלון...
דם, בשר וגידים מלאים נשמה
מקדמים עוד שנה בפלאי נוף ורון
ויפה הבריאה כך במלוא עירומה
וצליליה עונים בקולות שכרון
אז תודה רבה לכל המאחלים והמאחלות ושיהיה מזל טוב גם לכם.
שתהיה לכולכם שנה של התחדשות, רעננות, אהבה, התרגשות, הבנה, שפע, בריאות, פריחה ושגעון. ו"שיפה וטובה תהא השנה אשר מתחילה לה איום..."
