למה אנחנו מענישים?
ענישה היא פעולה התנהגותית רגשית, לשם גרימת צער, כאב וייסורים, לשם הנקמה האישית או החברתית, כלפי מי שהפר את הסדר, את הקוד ההתנהגותי, קוד שנקבע כנורמה חברתית, שמיושם אם באמצעות חוקים ו/או מצוות ו/או פקודות או אחר. מה שנחשב כנורמה חברתית, לא בהכרח משקף את הדרך הנכונה למימוש מהות ומטרת החיים מבחינה אבולוציונית. העונש יכול להתבטא במגוון רחב של אפשרויות, כגון קנס כספי, כליאה כלומר שלילת החופש, שלילת זכויות, אות קלון, נידוי, עונש מוות ועוד.
כדי לממש את הנורמה החברתית, הקימה החברה משטר שבו יש שולט ויש נשלטים. תפקיד השולט לבסס את המשטר, שבו השולט כיחיד או השולט שנבחר עלי ידי הרוב, חפצים בו. לכן, ברוב המשטרים ישנם חיילים, שוטרים, סוהרים, שופטים, עורכי דין - שתפקידם להוציא לפועל את פסיקת השופטים הנציגים, ששופטים את האשמים שחטאו ופשעו כנגד הסדר החברתי שנקבע.
האם הענשה היא פעולה עניינית?
כל פעולה שהיא רגשית אינה יכולה להיות פעולה עניינית. לכן, ענישה היא אינה פעולה עניינית, שיכולה לקדם ולפתור בעיה, אלא להדחיקה בלבד. למה? כיוון שאם הפעולה היא רגשית היא אינה יכולה להיות פעולה שנעשית באופן רגוע, רציונאלית ועניינית, כיוון שהרגש הפנימי גורם לעיוות. לכן, כל הנתונים שמקבל השופט, עיבוד הנתונים, והמסקנה/ות הסופיות שלו, אינן יכולות להיות נכונות, אמיתיות.
מהי תגובתו של הנענש?
ברגע שבן האנוש נענש, בגלל שנאסר עליו לבצע את רצונותיו, שהם כנגד הסדר החברתי שנקבע או לאחר שהוא ביצע את רצונותיו, הוא באופן אינסטינקטיבי פועל באופן אוטומטי ויוצר בו את האנטגוניזם, שאותו הוא משליך כלפי הממסד והחברה שהענישה אותו. כתוצאה מכך הוא לא לוקח אחריות על מעשיו, במידה שמעשיו נעשו מתוך חוסר מודעות עצמית, גם אם המעשים שנעשו לא היו צריכים להיעשות. למה? צריך לזכור שבן אנוש שמתנהג באופן רגשי ולא ענייני הוא אינו מודע למעשיו. כלומר, הוא אינו שפוי. בן אנוש שפוי לא יבצע ולא יתנהג באופן רגשי ולא ענייני.
מתי בן האנוש כן מודע למעשיו?
בן אנוש מודע למעשיו רק כאשר הוא מחובר לעצמו, לזהותו האמיתית, מה שמאפשר לו לתרגם את המציאות האמיתית שבה הוא חי באופן ברור יותר. בן אנוש שמחובר לזהותו האמיתית הוא בן אנוש שפוי. השפיות מאפשר בהירות, צלילות בעיבוד הנתונים והגעה למסקנות האמיתיות. צריך לזכור, שבן האנוש הוא מעבד נתונים, ואם הם שגויים כל המסקנות שגויות, מה שמשליך על ההתנהגות.
ניתן להגיע לרמת מודעות מתקדמת זו אך ורק כאשר מבצעים את התיקונים והשינויים האישיותיים. בשלב זה של תהליך החקירה, הלמידה וההתפתחות האבולוציונית, המין האנושי עדיין לא הגיע לרמת מודעות מתקדמת זו, כתוצאה מכך הצורך והנזקקות להעניש לשם הנקמה הרגשית הם חלק מהנורמה החברתית.
אם כך, מהי האלטרנטיבה?
חברה שמעוניינת בחיים רגועים ושלווים, צריכה לדעת לסלוח. למה לסלוח? אפשרות בקשת הסליחה לאחר ביצוע ובירור האירוע, מאפשרת לבן האנוש ששגה להבין זאת. ברגע שבן האנוש הבין את טעותו וביקש סליחה, מעצם בקשת הסליחה וההודאה בטעותו הוא כבר השתנה, השינוי מאפשר לבן האנוש אלטרנטיבה, אפשרות התנהגותית אחרת, שונה ממה שהוא היה רגיל אליה מלפני האירוע. צריך להמשיך ולסלוח גם אם בן האנוש חוזר על הטעות שעשה, וגם אם הוא מתנדנד בין האישיות הישנה לחדשה שהוא רוצה לבנות לעצמו, צריך להמשיך ולסלוח. למה? כיוון שהשינוי הפיזיולוגי גם כשמבינים את הטעות שנעשתה, מצריך חזרה על דפוסי ההתנהגות הישנים, עד אשר מתקבעים על האישיות החדשה, המתוקנת יותר. לכן, צריך סבלנות. במידה שאין סבלנות ולא סולחים, לא מאפשרים לבן האנוש לבצע את התיקון, את השינוי האישיותי.
כחברה, אם לא סולחים למי שמודה ומבקש סליחה, או שלא מאפשרים לבן האנוש להודות בטעותו בגלל שהוא מפחד מהענשה הוא לא יוכל לתקן את עצמו, ולכן לא נוכל להתקדם מבחינה אישית וחברתית לרמה התפתחותית מתקדמת יותר, כיוון שהענשה היא פעולה רגשית לשם הנקמה, נקמה זו אינה מאפשרת את התיקון שלו זקוק בן האנוש כדי להתחבר לעצמו, לזהותו האמיתית. כאשר לא סולחים, יוצרים מערכת יחסים הדדית שהיא לשם הנקמה. כשלא סולחים, יוצרים הידרדרות והתפרקות חברתית, הידרדרות חברתית מבחינתם של אלה שרוצים לחיות כקהילה.
למה זה קורה לנו?
ברמת המודעות של המין האנושי, בשלב זה של תהליך החקירה, הלמידה וההתפתחות האבולוציונית שלנו, עדיין לא הגענו להבנה מהי זהותנו האמיתית, ולכן היכולת שלנו לתרגם את המציאות שבה אנחנו חיים נעשית באופן שגוי. כתוצאה מכך, אנחנו לא מבינים למה קורים לנו אירועים בחיינו, שאין לנו כל הסבר להם. אבל, חשוב להבין שכל מה שקורה לנו בחיינו, קורה לנו בגלל תכנון שלנו, אך אנחנו לא מודעים לכך. כלומר, כל הבלאגן בחיינו - אם קיים - וסביר להניח שקיים, נוצר בגלל וכתוצאה מחוסר ההבנה לסדר התודעתי שצריך כדי להתאים לאורח החיים הבריא שלו זקוק הגוף הפיזי, ושעלינו לחיות על פיו. כאשר נבין איך להפעיל, להזין ולתחזק את הגוף הפיזי שלנו באופן המתאים לו, נוכל להביא אותו לכך שהוא יפעל באופן מאוזן ויציב. הגעה לשלב התפתחותי מתקדם זה, תאפשר לגוף הפיזי שלנו לפעול ולתפקד באופן מכוון. כאשר הגוף הפיזי מתפקד ופועל באופן מכוון, יש לבן האנוש את האפשרות לחיות את חייו ברוגע ובשלווה.
פסיקת הפסיכיאטרים?
לאחר עבירות שנעשות על-פי החוק, נשלחים חלק מהנאשמים לבדיקה פסיכיאטרית לשם אבחון. אבחון הפסיכיאטרים, צריך לקבוע האם הנאשם שפוי או שהוא אינו שפוי כדי לעמוד לדין. במידה שהנאשם אובחן כלא שפוי לעמוד לדין הוא נשלח למוסד סגור. במידה שהנאשם אובחן כשפוי הוא יוכל לעמוד לדין.
האם נאשם יכול להיות שפוי?
שפיות היא בהירות, צלילות שמאפשרת לבן האנוש לעבד נתונים ולהגיע למסקנות האמיתיות. נאשם לא יכול להיות שפוי, כי אם הוא היה שפוי הרי שהוא לא היה מבצע את מעשיו. לכן, כאשר אני שומע שפסיכיאטר קובע שנאשם שפוי, אני יכול שלא להסכים איתו. בנוסף לכך, בדיקת הפסיכיאטר נעשית מתוך הקצבה של זמן. צריך לזכור, שכדי להכיר את אישיותו של מישהו זהו תהליך ארוך ומורכב, אם בכלל ניתן לאבחן, כיום.
בנוסף לכך, לשופט יש רגשות והוא מושפע, השופט צריך גם לסמוך על דעתו של הפסיכיאטר ולסמוך על נציגי החוק, ולחרוץ ולקבוע את דינו של האשם, כלומר השופט תלוי בגורמים רבים, ולכן מספיק בנתונים אלו כדי להבין שהבסיס למערכת הצדק הוא אינו איתן. כלומר, כל נושא השפיטה והענישה הוא רגשי, לא ענייני ומבולבל. מצב זה יוצר בלבול, ולא סדר חברתי.
עונש מוות
ישנן מדינות שיש בהן עונש מוות, למי שנמצא אשם בדין. עונש מוות משמעותו נטילת חייו. כחברה, אם לא נבין איך לחיות באורח חיים רגוע ושליו, ולא נאפשר לאנשים לתקן את עצמם ולהשתנות, וכתוצאה מכך נחזור על הטעויות שאנחנו עושים, אנשים ימשיכו לבצע מעשים שאינם שפויים.
כאשר בן האנוש הוענש ונגזר עליו עונש מוות, פסק הדין ברוב המקרים נגזר עליו בגלל שהוא רצח בן אנוש אחד או יותר. כאשר לבן האנוש יש בו את הרוע הפנימי כדי לרצוח ולבצע מעשה כזה, וכאשר השופט שמייצג את הנורמה החברתית ופוסק לנאשם גזר דין מוות והוא מוצא להורג, המניע הוא אותו מניע, כלומר הרוע הפנימי קיים בשניהם. הרי רק מי שיש בו את רגש הרוע, יכול להורות על נטילת חייו של בן אנוש, או ליטול בעצמו את חייו של בן אנוש. אז מה ההבדל ביניהם? אין הבדל, זה נוטל חיים, וזה נוטל חיים, הנאשם יש בו את הרוע, כדי ליטול את חייו של בן אנוש אחר, ולשופט יש בו את הרוע כדי ליטול את חייו של בן אנוש, שהשופט מצא אותו אשם בדין, כלומר אין הבדל ביניהם, הרוע קיים בכל המעורבים בדבר. הבעיה היא שאף אחד לא רואה את עצמו.
הכלא התודעתי
הייסורים האכזריים ביותר הם תודעתיים. כדי להיכנס ולצאת מהכלא התודעתי, צריך בן האנוש להבין את הסבל הכרוך בכך, ורק הוא יכול להוציא את עצמו משם. הכלא האכזר ביותר הוא הכלא התודעתי, ולא הכלא החיצוני עם גדרות חומות וסוהרים. כאשר בן האנוש אינו מחובר לזהותו האמיתית הוא מיוסר, וזה עונש קשה מנשוא. הבעיה היא שלא מאפשרים לבן האנוש להתחיל להתחבר לזהותו האמיתית, אם הוא יתחיל את תהליך ההתחברות לזהותו האמיתית הוא יוכל לחוש את הסבל הפנימי שבו.
כאשר בן האנוש יחוש ויבין את עצם קיומו של הסבל הפנימי שבו, המצפוני, הרגשי והפיזי הוא לא ירצה לסבול, ולכן הוא יחל את בניית הרצון שלו לשינוי הרגלים שגויים. הסבל התודעתי הפנימי הוא הגרוע והאכזר ביותר, יותר מהסבל שנגרם מהכלא החיצוני, ואפשר לראות זאת גם בבתי חולים פסיכיאטריים סגורים.
מסקנה: עונש הוא פעולה שנובעת כתוצאה מהרגשות הפנימיים, פעולה שהיא אמוציונאלית ולא עניינית, שאינה פותרת את הבעיה האישית והחברתית, אלא רק מעצימה אותה. כתוצאה מגישה זו, אנחנו כחברה לא מתקדמים ומתפתחים. כדי לאפשר לבן האנוש לתקן את עצמו ולהשתנות, עלינו כחברה לשמש לו כהשתקפות למעשיו, ובכך לעזור לו לעזור לעצמו, אף אחד לא יכול לתקן אף אחד אחר. התיקון והשינוי האישיותי, יכול להיעשות אך ורק מתוך העברה ולמידת הידע הדרוש לכך. כלומר, רק בן האנוש בעצמו, מתוך הבנה, רצון ובניית היכולת העצמית שלו, יוכל לשנות את הרגליו השגויים. לכן, הגישה צריכה להיות רגועה, רציונאלית ועניינית.
לסיכום, איך שנולדנו, החינוך של רוב ההורים שלנו מתבצע מתוך הרצון לשלוט ולהעניש את הילד שהפר את הסדר המשפחתי שקבעו לו ההורים, וכך גם אורח החיים שלנו כחברה. אם נביא את בן האנוש למצב שבו הוא יחוש את הסבל הפנימי שבו כתוצאה מהתנהגותו, נאפשר לו לרצות לשנות את הרגליו השגויים, ובכך לתקן את עצמו בעצמו. כי הרי מי רוצה לסבול?
ענישה היא לשם הנקמה הרגשית, כדי להרגיש טוב עם עצמנו. התנהגות זו משקפת את רמת המודעות החברתית שלנו כיום. שלב התפתחותי מתקדם יותר יהיה כאשר נלמד לסלוח ולא להעניש. אורח חיים רגוע ושליו, מאפשר את השמירה על בריאותנו. כי הרי מי רוצה לסבול?
