המצעד

ה' באייר תשי"ב (1952). יפו. השעה - ארבע לפנות בוקר. סבא יואל השכים קום והעיר את אשתו ואת הילדים - אימא שלי בת האחת עשרה ואחיה הצעיר ממנה בשבע שנים. האמת היא שהוא לא עצם עין כבר כמה ימים - כל-כך נרגש היה - אבל הנה, היום הגדול הגיע והמצעד הצבאי לכבוד יום העצמאות הרביעי עומד לצאת לדרך בעוד כמה שעות. רק שנים ספורות לפני כן עוד היו פליטים חסרי כל באירופה ועכשיו הם עומדים לחזות במלוא העוצמה של המפעל הציוני. שהחיינו וקיימנו והביאנו לרגע, חשב לעצמו, אבל חייבים למהר ולתפוס מקום ברחוב אלנבי כי כבר כמה ימים שמדברים ברדיו וברחוב רק על זה.

במשפחת אמי תמיד לקחו מקדם ביטחון שהשוליים שלהם היו גדולים לפחות כמו אורך המכפלת שסבא יואל, חייט מדופלם, היה משאיר תפורה פנימה, אך לא גזורה, כהכנה לאפשרות שהלובש יגבה פתאום. וגם היום, מתוקתקים כמו תמיד, הם קמו באישון הלילה, לקחו בגדים חמים למקרה ששלג יפקוד את הארץ באמצע חודש מאי, ארזו כמות ענקית של מים ואוכל ושמו פעמיהם רגלית לתל אביב. וכך, כשהם לבושים בסוודרים למניעת הצטננות וחבושים בכובעים רחבי שוליים כהגנה מהשמש הקופחת, הם צעדו נרגשים וחגיגיים בינות לנחילי האדם שזרמו מהסמטאות וגדשו את הרחובות בדרכם אל המצעד הצבאי - תפארת מדינת היהודים.

בדרך נזכר סבא בשנות המלחמה. בוודאי חשב כמה בר-מזל יחסית היה כשהצליח, היחידי מכל משפחתו הענפה, למלט את אשתו ושניים משלושת ילדיו מאירופה, ואיך אחרי החיים ביערות והמנוסה הבלתי פוסקת הוא הולך לחזות עכשיו בנס הגדול, בצבא של מדינת היהודים, בצבא הזה שבזכותו לא נהיה עוד כצאן לטבח.

הם הגיעו לאלנבי הרבה לפני שהמצעד התחיל והתמקמו במקום טוב באמצע הרחוב, ממש בקו הראשון על סף המדרכה. טוב שיצאו מוקדם, חשב סבא, תוך שהוא מפציר בילדיו המיוזעים לפשוט את הסוודרים ומניח את התיקים למרגלותיו. הילדה השתעממה די מהר מההמתנה הארוכה וביקשה ארטיק. היא הייתה כבת 11. סבא צייד אותה בכמה מטבעות ושילח אותה אל הקיוסק הקרוב אחרי שווידא שהיא יודעת את הדרך לשם ובחזרה.

אבל לשווא הראה והסביר. חלפו כמה דקות, חלפה רבע שעה והילדה נעלמה. כל השנים האלו בדרכים וביערות ידו לא משה מידה אפילו פעם אחת. שמר עליה מכל משמר ופתאום דווקא כאן, בארץ היהודים, היא איננה. תמיד ידע שאסור להיתפס לשאננות ולו לרגע אחד. בשניות של זחיחות דעת יכול לקרות אסון. מי כמוהו יודע את זה.

אז איך נרדם עכשיו על משמרתו? איך נתן לילדה כל-כך צעירה ללכת לבד? פתאום כבר לא היה איכפת לסבא יואל מהמצעד, הגאווה הלאומית התפוגגה ומדינת ישראל כמו גם המפעל הציוני כולו יכולים היו ללכת לעזאזל מבחינתו. כל מחשבותיו היו מרוכזות בבתו הנעדרת. רק לה הוא חרד והדקות שנקפו נדמו לו כנצח.

"למה כולם מחייכים כמו טיפשים ומה המבט המזוגג הזה בעיניים שלהם? ולמה הם לא שומרים כמו שצריך על הילדים שלהם?", התרגז סבא יואל בעודו מביט מסביב ומפלס האימה שאחזה בו עלה מרגע לרגע. רק לאחר כמה דקות, כשצצה לפתע הילדה מתוך ים הראשים המיוזעים, הוא נרגע. היא לא הצליחה לפלס את דרכה מהקיוסק בינות לקהל הרב שהלך והצטופף ברחוב, לכן התעכבה. כמה פשוט וקל ההסבר וכמה משתקת היא החרדה.

"הנה היא, איזו חמודה, זוהרת כחמניה בשפעת שיערה הבלונדיני", נשם סבא לרווחה כשראה את הילדה שהארטיק כבר נמס בידה ועסיסו ניגר במורד צווארה. הוא נופף לה בידיו ומשך אותה אל המקום בו עמדו. אימתו נעלמה כלא הייתה. באמת שאין מה לדאוג, שינן לעצמו, הילדה לגמרי בסדר, אפילו עלתה קצת במשקל וכבר לא נראית כמו הפליטה השדופה ששלח כמה שנים קודם לכן לבית הבראה של הג'וינט בשוויץ. גם הבן הפעוט, פרא-אדם בן ארבע, נראה ומתנהג לגמרי כמו צבר. הגיעו לחוף מבטחים.

חילות האוויר, הים והיבשה כבר החלו לצעוד בסך לקול מצהלות התופים ושירת ההמנונים והגאווה שבה וגדשה את ליבו של סבא יואל. עכשיו, כשמשפחתו שוב בטוחה, הוא יכול להתפנות לנס התקומה הציונית. כשכף ידו הקטנה של בנו בידו המקועקעת במספר כחול ובתו ישובה על כתפיו, תרגם סבא יואל לאשתו הנרגשת והאבודה בין ראשים גבוהים משלה, את כל אשר ראה.

"זה מטוס קרב", קרא, "והוא שלנו".

"זה לא שלנו", נזף בזלזול שכנו למרצפת. "זה של האנגלים".

"אבל זה שלנו", הצביע סבא יואל על הטנק המקושט, עליו עמדו חיילים זקופים ולבושים במדים שהוא תפר.

(סבא תפר מדים לחיילים והיה גאה מאוד בעבודה שלו. באחד הערבים חזר לביתו אחוז התרגשות וסיפר לסבתא שעזר ויצמן היה אצלו באותו יום ומדד מדים. "את לא תאמיני כמה שהוא יפה", התפעל, "דומה לפיני אחי זכרונו לברכה. קצת יותר גבוה אבל בדיוק אותן עיניים. ואיזה חיוך, וכמה צנוע ולא מרים את האף. אפילו קשקש כמה מילים באידיש".)

בינתיים נמשכה התהלוכה וסבא יואל לא ידע את נפשו. כלי הנשק החדשים, החיילים היפים, המדים שהוא תפר. הכל שלנו. ידיה של הילדה הישובה על כתפיו אחזו בפניו הרטובות.

"אבא, אתה בוכה?", שאלה.

"לא", ענה, "רק קצת מזיע".

באותה שנה בדיוק, כשנחתם הסכם השילומים עם גרמניה, סבא יואל סירב לקבל פיצויים.

"אנחנו לא צריכים את הכסף הזה", אמר. "המדינה צריכה. צריך לקנות מטוסים וטנקים ורובים. צריך להקים צי של אוניות ולסלול כבישים ומסילות ברזל. המדינה צריכה בתי ספר ותעשיה ותשתיות". לא, הוא לא צריך את הכסף של הגרמנים יימח שמם. המדינה צריכה יותר. הוא כבר יסתדר לבד.

סבא יואל חי עד גיל שמונים. חודש לאחר מות אשתו לבו נדם. כל חייו קיים את משפחתו בקושי רב והסתפק במועט. ראה איך אחרים מתקדמים בעזרת כספי הפיצויים וחלקו לא היה עימם. הוא היה עקשן גדול, סבא שלי, וככה הוא רצה. היה לו מטוס והיה לו טנק. שלו הם היו, בכספי השילומים שלו נקנו. יותר מזה הוא לא היה צריך.