שואה
היו כאלה ויהיו,
רצח המוני, מאות ואלפים ומיליונים
מוות נורא ומיוּתָּר, כחלק מהחיים.
היו שוֹאוֹת ויהיו מהסיבה הפשוטה
אותה אופטימיות טבעית הטבועה באדם ואומרת
לי, לנו, זה לא יקרה,
שאין בזמן הזה ובסביבה הזו שנאה כזו שטנית
אף שיש וודאי שְנָאוֹת סביבנו
אבל לא שואה,
לא ולא.
כך חשבו ניטבחי חמלניצקי, כך הרגישו קורבנות הפוגרומים
כשעבים כבדים כיסו,
כך הרגישו הארמנים בטורקיה, השבטים באפריקה
כשקריאות הדם הידהדו באוזניהם
והתקרבו.
שואה
היו כאלה ויהיו.
זוועה שרק חיית העל הרעה
מסוגלת לִזְמוֹם, לתכנן, לארוב ולהוציא אל הפועל
והיא משתכרת ממוות שצלח על ידיה המון, מאֵד דם בנחיריה
ומשתוקקת לעוד.
תינוקות, ילדים והוריהם, סבא וסבתא, כולם לפי חרב
על-פי השנאה השמורה לחיית האדם בלבד
האחת שיודעת ואוהבת לשנוא.
שואה היו כאלה
יספרו לכם היהודים ששרדו
מהאופטימיות שאפפה אותם גם אז כשעבים כבדים כיסו
גם כשקריאות הדם הידהדו באוזניהם
לנוס ולא.
זה לא יתכן, הרגיעו עצמם, הרוע האנושי תַּם וחֲדָל בעידן התרבותי שלנו,
הם לא תאבי דמי דמינו עד כדי כך, לנו זה לא יקרה.
ואז כשהם כחיה אומללה הלכודה בציפורני חיה רעה ונוראה להם
היה כבר מאוחר לברוח ובכלל לאן,
תינוקות, ילדים והוריהם, סבא וסבתא,
שישה מיליונים קורבנות של חיית השנאה לשווא,
חית האדם,
שעדיין פועמת בו.
