האגדות מספרות כי בארץ סין הרחוקה ואולי באחת ממלכות המונגולים הרחוקות עוד יותר, חי מלך גדול ונורא.
גובהו ארזים, ידיו ברותים, רגליו אלונים. תלתלי נחושת אדומים גלשו על כתפיו - שני סכרי-אבן הנטועים בצידי גבו הרחב. בית חזהו היה כשתי מצודות שחוברו להן בגשר נטוי של שלשלות ברזל. צנתרות זקנו ירדו על חזהו כמפלים בהרי ההימליה. כאשר טפח על בטנו רעדה הארץ. כאשר עלה על סוסו שקע גב הבהמה עד שבטנה גולחה על-ידי החצץ העדין שעל שפת הנחל. עיניו הבוערות שיפדו כל מתבונן והמסו כל לב. שפמו הסתיר את שיניו החדות שקרעו את הבשר מצלעותיו הצלויות של חזיר הבר והפכו את בית הצלעות למנדולינה של שדים. מלך מלך.
בוקר אחד קם המלך ממשכבו , מתח את ידיו ועקר את תורן האוהל המלכותי. הוא השחיז את קצה התורן בחרבו הקצרה וחיטט בו בין שיניו.
הווזיר הממונה על התשפורת נכנס בזחילה אל האוהל הנוטה על צידו ובידיו קערת זהב ובה חלב נאקה מחומם. אהב הווזיר את מלכו אהבת נפש וידע כי עם בוקר, אוהב המלך כי יעסו את גבו המלכותי. חלב הנאקה החמים היה מרגיע את עקיצותיו של הפשפש המלכותי שהתחבא בפרוות היקרות הפרושות על ערשו של המלך.
הביט הווזיר בגב המלכותי, השפיל מבטו לעבר העכוז המלכותי, הביט שוב ושוב בקרחונים החשופים ששריריהם נעו-זעו. לפתע חוורו פניו. גבו של המלך היה חלק ונקי כביום היוולדו. ישבנו היה ורוד וצח כתינוק שנולד לידת עכוז. אין ולו עקיצה אחת אדמומית.
"חלב נאקה" סינן המלך בין שיניו, "מהר!"
"אין..." גמגם הווזיר וידיו רועדות ".... אין עקיצות...."
"חלב נאקה!" חזר המלך בקול של פלדה "מהר!".
מצודות הכתפיים העבירו רעד של מסר ביניהן מצפות לידיו הרכות של הסריס שתרקדנה בעדינות על הגב המלכותי את ריקוד הבוקר.
התערבל החלב בקערת הזהב , הסתחרר והעלה אדווה רכה.
"אין..." חזר הווזיר, "אבל, המלך. אין כלל עקיצות!" לחש הווזיר בבהלה ונס מהאוהל.
מהרו המשרתים ונערו את פרוות הצובל הנמר והדוב שהיו פרושות על מיטתו של המלך. כאן נשרה שערה של זהב, שם נשרה שערה שחורה אחרת. אבל אין פשפשים. אין ביצי פשפשים שיבטיחו קיום השושלת. אין דבר.
שבו המשרתים והרימו את ערימת הפרוות הרכות בזרועותיהם ומהרו לפסוע לאחוריהם ולצאת מהאוהל.
התפנתה משרתו של הפשפש המלכותי.
מיד הוכרז אבל לאומי לשבעים ושבעה ימים ושבעים ושבע לילות. זומן טכס השכבה מלכותי ונקבעה לוויה מלכותית אל עיר המתים בה נבנה מקדש מעט לפשפש המלכותי, ממש מול אחוזת הקבר המלכותית. בתוך ארון שכולו זהב, אשר הובל על עגלה הרתומה לשני תריסרי סוסים שחורים ככנף העורב, נקברו הפרוות המלכותיות.
כשהסתיים האבל הלאומי יצאו הכרוזות לשבע, עשרים ומאה מדינה. רצו השליחים לפחוות המרוחקות ולנסיכויות הנטועות בפיתולי הנהרות. מיהרו הרצים אל מצודות ההרים ולקיני הנשרים בראשי הצוקים. חיפשו במנזרים, במקדשים, בבתי התפילה. חפשו בבתי הבוץ שבכפרים הקטנים, בצריפי הקש והענפים, בסוכות הכרם, במלונות השדה.
פשפש מבקשים בבירת המדינה, פשפש מלכותי חדש. החלו הפשפשים לצאת מחוריהם ולצעוד לעבר בירת הממלכה. מי ברגל ומי ברכב. מי על פיל ומי על סוס. מי התיישב על רגלו של חתול ומי שהתחפר היטב בשיפולי זנבו של כלב חוצות.
והמלך?
בשרו כחש ופניו נפלו. לא אוכל ולא ישן. גוו כפוף, ידיו רועדות, ברכיו משקשקות. תלתליו אבדו את גליהם וכתפיו שחו כעץ הערבה שהרקיבו שורשיו. שורק האוויר בחזהו כריאותיה הנקובות של פרה שחוטה. צנתרות זקנו הלבינו כקצף הניתז ממפלי המים בהרי ההימליה. בטנו שקעה ודבקה בגבו, וכאשר עלה על סוסו צהלה הבהמה והניפה זנבה כאילו ביקשה לגרש זבוב מטריד. עיניו התעכרו כאילו היו נהר המביא עימו סחף הרים רחוקים. תחת עיניו גדלו שקיות כאילו הרו העיניים האששות לצער. דייסת שבולת השועל שאכל מעת לעת, נקרשה על שפמו והסתירה את שיניו הרועדות בתושבותיהן. טפטפו המים מבין שיניו הנקובות והרטיבו את שולי גלימתו הצואה. מלך בלי פשפש מלכותי אין שמו מלך. גם לא צל של מלך. גם לא השתקפות של מלך.
בארמון הגדול התכנסה המועצה העליונה. היו שם כל וזירי הממלכה, זקני בית הנבחרים, ראשי הארכיונים הנסתרים, מצביא הצבא ראשי הגייסות, הכהן הגדול, השופט העליון וראש איגוד התליינים. ישבו כולם ובחנו את הפשפשים שהציגו מועמדותם.
לאחד ציפרניים חדות מדי. השני סומא בעינו האחת. השלישי צולע לא עלינו והרביעי גבו נתפס מעת לעת. האחר אינו דובר את השפה ועוד אחד לא חדל לזמזם ולנקר בראש. האחד סובל מאין-אונים זמני והאחר כולו זקפה. אחד אינו מדייק בעקיצותיו, האחר אינו יודע לקרוא תצ"אות. לאחד אהבה בלתי מוסברת לישבנים והשני נרתע מגוף עירום. היום הלך ונטה ושעת בין הערביים החליפה את צבעה מתכול לאפור, ומאפור לשחור.
לפתע הגיעה כינה קטנה ועמדה בפני הוועדה. מדדו אותה הכול בעיניהם דרך הלורנטות ומשקפי המצבט. כינה של כלום, גרגר אבק, קרומית מרחפת. שאלו אותה על הוריה ועל מקום מגוריה אולם הכינה לא ענתה. היא בקשה לדבר רק עם המלך מפה לאוזן.
בייאושו הגדול לקח הווזיר הגדול כפית של זהב, הניח עליה את הכינה וקרבה לאוזנו של המלך השוכב ופניו אל הקיר. לחשה הכינה את אשר לחשה ולפתע - הפלא ופלא. קם המלך כולו מעודד. יש אומרים שאפילו רקד.
ולמחרת בבוקר עם אלונטית ונטלה, קערה של זהב וחלב נאקה,
נכנס על בהונות לחדר המשכב ועיסה לכינה גם טוסיק גם גב.
ללמדך - יש ראיון ויש ראיון.
