ארבעים שנה חלפו והכאב טרי כל כך, השנים מתפוגגות והריקנות כתהום פעורה לא ניתנת לכיסוי. איך אפשר לכסות את הפצעים המדממים שלא מגלידים. הזמן, אמרו פעם, מרפא טוב. מרפא את הנפש. אלא שזו לא נרפאת כבמטה קסם. אריה ינקוביץ, ארל'ה שלנו, נפל בחווה הסינית ביחידתו של אריק שרון. הוא היה חובש קרבי והציל חיי לוחמים אחרים, אך לא היה מי שיציל אותו. אני הולכת לקברו לא ביום הזה, אלא ביום אחד פרטי מימות השנה.
גַּם דִּמְעָה עִם הַשָּׁנִים הוֹפֶכֶת לְאֶבֶן
הַחוֹסֶמֶת אֲוִיר
בִּקְנֵה הַנְּשִׁימָה.
הַנְּחִירַיִם מְרִיחִים גַּעְגּוּעַ
רוֹעֲדוֹת הַיָּדַיִם
וְשֶׁקֶט סוֹעֵר
לֹא מוֹצֵא מָנוֹחַ
בַּפַּעַר שֶׁהוֹלִידָהּ הַשִּׁכְחָה.
הַיְּהוּדִי הַנּוֹדֵד צוֹמֵחַ
כְּמוֹ הַזִּכָּרוֹן מִשָּׁנָה לְשָׁנָה.
בַּמָּעֳבָרִים הַצָּרִים בְּבֵית הָעָלְמִין
פּוֹלַחַת הַדְּמָמָה
כְּתַעַר הַפּוֹעֵר
יָגוֹן בִּמְצוּקָה.
הַהֲלִיכָה שׁוֹנָה מִקּוֹדְמוֹתֶיהָ
וְרַק הָאֶבֶן דּוֹהָה בִּצְהִיבוּת שְׁנוֹתֶיהָ
כְּמוֹ פַּסֵּי הָעֶצֶב שֶׁנֶּחְרָצִים
בְּשַׂעֲרוֹתַי.
אסון המסוקים הפתאומי הזה קרע לי את הנשמה. בבת-אחת, 73 חיילים שלנו. מאוד קשה.
הָרְגָעִים הִתְיַפְּחוּ מָרָה
אַחַר בָּא
הַשֶּׁקֶט הַנּוֹרָא.
הַשָּׁמַיִם פִּרְפְּרוּ
בֵּין כְּאֵב
לִדְעִיכָה
בְּעֶרֶב מְפֻיָּח
נִשְׁמָעוֹת
זְעָקוֹת בַּחֲשֵׁכָה.
עַכְשָׁו
פְּרָחִים שְׁחֹרִים
מִתְאַבְּלִים
עַל שִׁבְעִים וּשְׁלוֹשָׁה
חֲלָלִים
עַל שִׁבְעִים וּשְׁלוֹשָׁה
עוֹלָמוֹת
וּשְׁקִיעָה פִּתְאוֹמִית
שֶׁל שִׁבְעִים וְשָׁלוֹשׁ
זְרִיחוֹת.
בְּתוֹךְ הַמַּחֲנָק
הַהֶלֶם גּוֹבֵר
כִּי רַק
הַבֶּכִי זוֹכֵר.
ואם לא די בכך, ראיתי מקרוב את בואו של המבשר, אותו קצין נפגעים שבא להודיע את בשורת האיוב. איך משפחה רגילה הופכת למשפחה שכולה. כמה כאב וכמה צער פושטים בגוף בבת-אחת כמו בתזמון מושלם.
כְּבָר מֵהַלַּיְלָה הָיָה בִּי רַעַד מוּזָר.
רַעַד שֶׁלֹּא פָּסַק,
רַעַד לֹא מֻסְבָּר.
הֵגַפְתִּי הַתְּרִיסִים בְּחַדְרְךָ
פָּתַחְתִּי אֶת דְּלָתוֹת הָאָרוֹן
וְרֵיחַ שֶׁל דּוֹן ג'וּבָנָה
הַבֹּשֶׂם שֶׁאַתָּה אוֹהֵב
חִבֵּק אֶת פָּנַי
מִלֵּא אֶת הַחֶדֶר בְּנִיחוֹחַ מֻכָּר.
לִטַּפְתִּי בְּיָדַי אֶת הַחֻלְצָה
שֶׁבָּחַרְתָּ מִמַּסָּע הַקְּנִיּוֹת בְּאֵילַת.
וְזוּ כְּאוֹמֶרֶת לִי:
"אַל דְּאָגָה, יו¬ֹתָם יָבוֹא הַשַּׁבָּת."
אֲרִיזוֹת שֶׁל תְּמוּנוֹת
מְחַכּוֹת לְבוֹאֲךָ יַלְדִּי,
אֲרִיזוֹת שֶׁל תְּמוּנוֹת
מֻנָּחוֹת לְצִדִּי –
עַד בּוֹאָן שֶׁל הַנְּקִישׁוֹת הָהֵן
שֶׁבָּאוּ לְהוֹדִיעַ
יַלְדִּי לֹא יָשׁוּב.
סְעָרָה הִרְעִידָהּ אֶת הַבַּיִת
וְאָבִיךָ גּוּפוֹ רוֹפֵס
מִתְמוֹטֵט בְּיָדַיִם אֲמוּנוֹת
וַאֲנִי אִמְּךָ נְטוּעָה בִּמְקוֹמִי
הַמֹּחַ מְסָרֵב לְעַכֵּל
כְּמוֹ חָתְכוּ
אֵיבָר אַחַר אֵיבָר מִגּוּפִי
וְהַדְּמָעוֹת לֹא בָּאוֹת
הַמַּחְשָׁבוֹת נִקְטָעוֹת
וְהַהֶלֶם אוֹחֵז בְּצַוָּארִי.
אֵיךְ מִתְמוֹדְדִים עִם הַכְּאֵב?
אֵיךְ מִתְמוֹדְדִים עִם הָאָבְדָן?
עִם הָרֵיקוֹת
עִם הַגַּעְגּוּעִים אֶל חִיּוּכְךָ?
אֶל הַבְּדִיחוֹת שֶׁסִּפַּרְתָּ?
אֵיךְ מִתְמוֹדְדִים עִם הַדְּמָעוֹת?
הַמַּחְשָׁבוֹת לֹא מַרְפּוֹת
מֵהָרֶגַע שֶׁבָּאָה הַמַּהֲלוּמָה
אֵין לִי יוֹתֵר נֶחָמָה!
מֵאַיִן אֶשְׁאַב אֶת הַכֹּחוֹת
יַלְדִּי שֶׁלִּי?
יהי זכרם של חיילינו צרור לעד בצרור החיים!
[כל השירים מתוך הספר "צובעת געגועים", בת אור, 2005]
