מוח במדיטציה

שורשי המדיטציה נעוצים בשיטות אימון תודעה המצויות כמעט בכל דת מרכזית. השימוש התכוף במדיטציה בתקשורת העניק למילה מגוון משמעויות. אנחנו נתייחס למדיטציה כאל טיפוח האיכויות האנושיות הבסיסיות, כגון תודעה יציבה ובהירה יותר, איזון רגשי, תשומת לב לזולת, ואפילו אהבה וחמלה - תכונות הנותרות חבויות כל עוד איננו מתאמצים לטפח אותן. זהו גם תהליך של התוודעות לאורח חיים שליו וגמיש יותר.

בעיקרון, מדיטציה היא פשוטה באופן יחסי ואפשר לתרגל אותה בכל מקום. אין צורך בציוד או בבגדי אימון. את המדיטציה מתחילים במציאת תנוחת גוף נוחה, לא מתוחה ולא רפויה מדי, וברצון לשינוי עצמי, להגברה של רווחת הזולת ולהקלה על סבלו. לאחר מכן המתרגלים צריכים לייצב את תודעתם, שלרוב לוקה באי-סדר ומלאה בשטף של פטפוט פנימי. כדי לשלוט בתודעה יש לשחרר אותה מהתניה נפשית אוטומטית ומבלבול פנימי.

במאמר הזה נבחן מה קורה במוח במהלך שלושה סוגים נפוצים של מדיטציה שפיתח הבודהיזם ושמתרגלים אותם כעת בתוכניות חילוניות בבתי חולים ובבתי ספר ברחבי העולם. הסוג הראשון, מדיטציה של מיקוד תשומת לב, שואף לאלף ולמקד את התודעה ברגע הנוכחי, תוך פיתוח היכולת להישאר דרוכים אל מול הסחות דעת. המדיטציה השנייה, מדיטציית מודעוּת (mindfulness), או ניטור פתוח, מנסה לטפח מודעות בעלת תגובה רגשית מופחתת למחשבות, לתחושות ולרגשות הקורים בהווה, כדי למנוע מהם לצאת משליטה ולגרום למצוקה נפשית. במצב של מודעות, המוֹדֶטים מפנים תשומת לב, דקה אחר דקה, לכל חוויה, בלי להתמקד בשום דבר מיוחד. לבסוף, סוג אחר של תרגול מכונה בבודהיזם חמלה וטוב לב מתוך אהבה, והוא מטפח גישה אלטרואיסטית כלפי אחרים.

נוירוביולוגים החלו לחקור כעת מה מתרחש במוח במהלך סוגים שונים של מדיטציה. וונדי הייזֶנקֶמפ, שעבדה אז באוניברסיטת אמורי, ועמיתיה השתמשו בדימות מוח כדי לזהות רשתות עצביות המופעלות על-ידי מדיטציה של מיקוד תשומת לב. בעת הדימות המשתתפים מיקדו את תשומת לבם אל התחושה שמייצרת הנשימה. בסוג זה של מדיטציה, לרוב המחשבות נודדות להן מן המטרה, ועל המוֹדֶטים לזהות זאת ולהחזיר את תשומת לבם אל הקצב החדגוני של שאיפות ונשיפות. במחקר הזה, המוֹדֶטים היו צריכים לאותת שתודעתם נודדת על-ידי לחיצה על כפתור. חוקרים זיהו ארבעה מצבים של המעגל הקוגניטיבי: אירוע של נדידת תודעה, הרגע שבו נעשים מודעים להסחת הדעת, שלב של מיקוד מחדש של תשומת הלב, וחזרה לתודעה ממוקדת.

כל אחד מארבעת השלבים כרוך בהפעלת רשתות עצביות אחרות. בשלב הראשון של המחזור, שבו מתרחשת הסחת הדעת, מתגברת הפעילות ברשת עצבית רחבת טווח, המכונה רשת ברירת המחדל (DMN). רשת זו כוללת אזורים בקליפת המוח הקדם-מצחית המדיאלית, בפיתול החגורה (Cingulate Cortex) האחורי, ב-Precuneus, באונה הקודקודית התחתונה ובקליפת המוח הרקתית הצִדית. ידוע שרשת ה-DMN מופעלת במהלך נדידת מחשבות ושהיא ממלאת תפקיד כללי בבנייה ובעידכון מודלים פנימיים של העולם, המבוססים על זיכרונות ארוכי-טווח על אודות העצמי ועל אודות הזולת.

השלב השני, מודעות להסחת הדעת, מתרחש באזורים אחרים במוח, כמו האינסולה הקדמית ופיתול החגורה הקדמי, אזורים השייכים לרשת המגיבה לאירועים בולטים ומכונה רשת החשיבות או הבולטות (The Salience Network). רשת זו מבקרת תחושות סובייקטיביות, העשויות, למשל, להוביל להסחת דעת ממשימה. רשת הבולטות ממלאת ככל הנראה תפקיד מפתח בזיהוי מאורעות חדשים ובהסטת הפעילות, במהלך מדיטציה, בין צברים של נוירונים המרכיבים את הרשתות הגדולות של המוח. למשל, היא יכולה להסיט את תשומת הלב מרשת ה-DMN.

השלב השלישי מערב אזורים נוספים, בהם קליפת המוח הקדם-מצחית האחורית-צדית והאונה הקודקודית הצדית-תחתונה, ש"מחזירים" את תשומת הלב על-ידי ניתוקה מהגירוי המסיח. לבסוף, בשלב הרביעי והאחרון, קליפת המוח הקדם-מצחית וקליפת המוח האחורית-צדית ממשיכות לשמור על רמת פעילות גבוהה, בעת שתשומת הלב של המוֹדֶטים ממשיכה להתמקד במטרה כמו הנשימה.

במעבדה שלנו בוויסקונסין, המשכנו לאתר תבניות פעילות שונות התלויות ברמת הניסיון של המוֹדֶטים. אצל מוֹדֶטים ותיקים, בעלי יותר מ-10,000 שעות תרגול, הייתה פעילות עצבית רבה יותר באזורי המוח הקשורים לתשומת לב, בהשוואה למתרגלים מתחילים.

באופן פרדוקסלי, אצל המתרגלים המנוסים ביותר הייתה פחות פעילות משהייתה אצל מתרגלים פחות מנוסים. ככל הנראה, מוֹדֶטים מתקדמים רכשו רמת מיומנות המאפשרת להם להגיע למצב של תודעה ממוקדת בפחות מאמץ. ההשפעות האלה דומות למיומנות של מוזיקאים ואתלטים מקצועיים המסוגלים להשקיע את עצמם "בזרימה" של העשייה שלהם בתחושה של מאמץ מזערי.

כדי לחקור את ההשפעה של המדיטציה של מיקוד תשומת לב, בחנו גם מתנדבים לפני סדנה של שלושה חודשים ולאחריה, שבה תרגלו מדיטציה באופן אינטנסיבי, לפחות שמונה שעות ביום. המתנדבים קיבלו אוזניות ששידרו צליל בתדר מסוים, כשמדי פעם שורבבו אליו צלילים גבוהים יותר. ההוראות היו להתמקד בצלילים המושמעים לאוזן אחת למשך 10 דקות ולהגיב לצלילים הגבוהים יותר, כשהם נשמעים. לאחר הסדנה ראינו כי במשימה המשעממת הזאת, המאפשרת בקלות הסחת דעת, למוֹדֶטים הייתה שונוּת נמוכה יותר בין מבדקים באשר לזמן התגובה, לעומת קבוצת הביקורת שלא תרגלה מדיטציה. התוצאה מעידה שלמוֹדֶטים הייתה יכולת מוגברת להישאר מרוכזים. התגובה החשמלית של המוח לצלילים הגבוהים הייתה יציבה יותר במבדק השני רק בקרב המוֹדֶטים.

הסוג השני של מדיטציה שנחקר היטב מערב סוג אחר של תשומת לב. מדיטציית מודעוּת, או ניטור פתוח, דורשת מן המוֹדֶטים לשים לב לכל מראה או צליל ולעקוב אחר כל תחושה גופנית או מחשבה פנימית. המוֹדֶטים מודעים למתרחש, בלי שתשומת לבם תופנה במידה ניכרת לתחושה או למחשבה מסוימת, ובכל פעם שמחשבותיהם נודדות, הם חוזרים למיקוד חסר המעורבות הרגשית. ככל שגדלה המודעות למתרחש בסביבה, דברים מעצבנים יום-יומיים, כמו עמית כעוס בעבודה, או ילד מודאג בבית, מפריעים פחות, ומתפתחת תחושה של רווחה נפשית.

עם הלן סלַגטֶר, שהייתה אז בקבוצת המחקר שלנו בוויסקונסין, ניסינו להבין את ההשפעה של צורת אימון זו על התפקוד המנטלי, באמצעות מדידת היכולת של הנבדקים לזהות במהירות גירויים חזותיים - כדרך למדוד מדיטציה של מודעות, המכונה לעתים מודעות ללא תגובתיות. כדי לבצע את הניסוי, השתמשנו במטלה שבה הנבדקים צריכים להבחין בשני מספרים המוצגים במהירות על גבי מסך, בתוך רצף של אותיות. אם המספר השני מופיע בערך 300 מילישניות לאחר הראשון, פעמים רבות הנבדקים אינם רואים את המספר השני, תופעה הקרויה מצמוץ קשב.

אם המספר השני מופיע אחרי השהיה של 600 מילישניות, אפשר להבחין בו ללא קושי. מצמוץ הקשב משקף את גבול היכולת של המוח לעבד שני גירויים המוצגים לצופה במרווחים קצרים. כשיותר מדי תשומת לב מיוחדת לעיבוד המספר הראשון, אי-אפשר להבחין תמיד במספר השני, אף שלרוב הצופים יכולים לראות אותו בחלק מן החזרות על הניסוי. שיערנו שאימון למודעות יפחית את הנטייה "להיתקע" או להיות עסוקים בראיית המספר הראשון. תרגול מודעות מטפח צורה בלתי תגובתית של תשומת לב חושית, שאמורה לצמצם את תופעת מצמוץ הקשב. כפי ששיערנו, לאחר שלושה חודשים של סדנה אינטנסיבית, המוֹדֶטים הבחינו בשני המספרים בשכיחות גבוהה יותר לעומת נבדקי הביקורת. יכולת ההבחנה המשופרת השתקפה גם בפעילות מופחתת של גל מוח מסוים בתגובה למספר הראשון. ניטור גל המוח P3b, המשמש כדי להעריך כיצד המוח מקצה תשומת לב, העיד שהמוֹדֶטים יכלו לשפר את תשומת הלב שלהם ולמזער את מצמוץ הקשב.

מודעות מתמשכת לתחושה בלתי נעימה יכולה להפחית תגובות רגשיות הפוגעות בהסתגלות ולעזור לנו להתגבר על אי-הנעימות. היא עשויה להיות מועילה בייחוד במקרים של התמודדות עם כאב. במעבדה שלנו בוויסקונסין, בחנו מוֹדֶטים מנוסים בשעה שהם תרגלו סוג מתקדם של מדיטציית מודעות המכונה נוכחות פתוחה. בנוכחות פתוחה, המכונה לעתים מודעות טהורה, התודעה שלווה ונינוחה, אינה ממוקדת בדבר מסוים אך צלולה וברורה, חופשייה מהתרגשות או משעמום. המוֹדֶטים צופים ופתוחים לחוויות בלי לנסות לפרש, לשנות, לדחות או להתעלם מתחושות מכאיבות. גילינו שעוצמת הכאב אינה פחותה אצל מוֹדֶטים, אך היא מפריעה להם פחות משהיא מפריעה לחברי קבוצת הביקורת.

בהשוואה למתחילים, פעילות מוחם של מוֹדֶטים מומחים פחתה באזורים הקשורים לחרדה, באינסולה ובאמיגדלה, בפרק הזמן שקדם לגירוי המכאיב. לאחר חשיפות חוזרות ונשנות לכאב, תגובתם המוחית של המוֹדֶטים באזורים הקשורים לכאב הראתה הסתגלות מהירה יותר לגירוי לעומת מוֹדֶטים מתחילים. מבדקים אחרים במעבדה שלנו הראו שתרגול מדיטציה מגביר את היכולת לשלוט בתגובות פיזיולוגיות בסיסיות, כמו דלקת או רמות של הורמוני דחק, בתגובה למטלות מלחיצות מבחינה חברתית, כמו נאום פומבי או חישוב בראש של תרגיל חשבון אל מול שופטים מחמירים.

כמה מחקרים תיעדו את היתרונות של תרגול מודעות במצבים של חרדה ודיכאון ואת היכולת שלה לשפר תבניות שינה. על-ידי ניטור מכוון והתבוננות במחשבות וברגשות שלהם, כשהם מרגישים עצובים או מודאגים, יכולים אנשים הלוקים בדיכאון להשתמש במדיטציה, כדי להתגבר על מחשבות ועל תחושות שליליות בעודן צצות, וכך להפחית את משך ההשפעה שלהן. הפסיכולוגים הקליניים ג'ון טיסדייל, אז באוניברסיטת קיימברידג', וזינדל סיגל מאוניברסיטת טורונטו, הראו, בשנת 2000, שאצל חולים שסבלו בעבר משלושה אירועי דיכאון לפחות, שישה חודשי תרגול מדיטציית מודעות בשילוב טיפול קוגניטיבי, הפחיתו בכ-40% את הסיכון להישנות הדיכאון בשנה שלאחר תחילת דיכאון חמור. לאחרונה, הראה סיגל שמדיטציה עדיפה על טיפול דמה (פלצבו) ושהיא מגנה מפני הישנות הדיכאון במידה דומה לתרופות נוגדות דיכאון.

סוג המדיטציה השלישי שנחקר מטפח גישות ותחושות של טוב לב מתוך אהבה ושל חמלה כלפי אנשים אחרים, אם הם קרובים, אם זרים ואם אויבים. תרגול כזה כרוך במודעות לצרכים של מישהו אחר, ולאחר מכן בתחושה של רצון כן ומלא חמלה לעזור לאדם הנזקק או לשכך את הסבל של אנשים אחרים על-ידי כך שאנחנו מגוננים עליהם מפני ההתנהגות ההרסנית שלהם עצמם.

כדי לייצר מצב של חמלה המוֹדֶטים צריכים לעתים להרגיש מה שהזולת מרגיש. אבל בהדהוד אמפתי לתחושות הזולת אין די כדי לייצר הלך רוח של חמלה. המוֹדֶטים צריכים גם להיות מונעים על-ידי תשוקה בלתי אנוכית לעזור לאדם סובל. הוכח שצורה זו של מדיטציה המושתתת על אהבה וחמלה אינה רק תרגיל רוחני, אלא בכוחה להועיל לעובדי מערכת הבריאות, למורים ולאחרים המצויים בסיכון לשחיקה רגשית בשל המצוקה הנובעת מתגובה אמפתית עמוקה לסִבלו של הזולת.

המדיטציה מתחילה בהתמקדות ברגשות של נדיבות ואהבה ללא תנאי לזולת, תוך חזרה דוממת על משפט המבטא כוונה זו, כגון "מי ייתן וכל היצורים יגלו את האושר ואת הסיבות לאושר וישתחררו מסבל ומן הסיבות לסבל." ב-2008 חקרנו מתנדבים מנוסים שתרגלו את המדיטציה הזאת במשך אלפי שעות וגילינו ירידה בפעילות בכמה אזורים במוח בזמן שהנבדקים האזינו לקולות המשדרים מצוקה.

קליפת המוח הסומטו-סנסורית המשנית והאינסולה, המשתתפות בתגובה אמפתית ובתגובות רגשיות אחרות, פעלו בתגובה לקולות מצוקה יותר אצל מוֹדֶטים מומחים, מאשר בקרב קבוצת הביקורת. דבר זה עשוי להעיד על יכולת מוגברת לחוש את רגשות הזולת, בלי לדווח על סימנים של הצפה רגשית. תרגול מדיטציית החמלה גם מגביר את הפעילות באזורים כמו הצומת הרקתי-קודקודי, קליפת המוח הקדם-מצחית המדיאלית ומענית הרקה הסופריורית, כולם אזורים הפועלים כשאנחנו מציבים את עצמנו במקומו של הזולת.

לאחרונה ניסו טניה סינגר ואולגה קלימקי, שתיהן ממכון מקס פלנק למדע הקוגניציה האנושית והמוח בלייפציג שבגרמניה, בשיתוף אחד מאִתנו (ריקאר), להבחין בהבדלים בין ההשפעות של אמפתיה ובין ההשפעות של חמלה על מוֹדֶטים. הן ציינו שחמלה ואהבה אלטרואיסטית כרוכות ברגשות חיוביים, והן הציעו שהתשה רגשית, או שחיקה, היא בעצם סוג של "עייפות" של האמפתיה.

תרגול זה נובע ממסורת ההגות הבודהיסטית. חמלה אינה מביאה למצוקה ולייאוש כי אם להפך: היא מעודדת איזון פנימי, עוצמה מחשבתית ונחישות אמיצה לעזור לסובלים. כשילד מאושפז, הנוכחות של אם אוהבת לצִדו, אחיזת ידו ודברי נחמה רכים יועילו, ללא ספק, יותר מאשר תועיל החרדה של אם המוצפת במצוקה אמפתית, הפוסעת הלוך ושוב במסדרון, כשאינה יכולה לשאת את מראה ילדה החולה. האם יכולה להגיע לחוויה הנפוצה של שחיקה, הפוגעת, לפי מחקר אמריקני אחד, ב-60% מתוך 600 סועדי חולים שנבדקו.

כדי להוסיף ולחקור את מנגנוני האמפתיה והחמלה, קלימקי וסינגר חילקו כ-60 מתנדבים לשתי קבוצות. קבוצה אחת תרגלה מדיטציה של אהבה וחמלה, וקבוצה אחת התאמנה בשיטה ניסיונית שמטפחת רגשות אמפתיה לזולת. תוצאות מקדמיות הראו שאחרי שבוע של תרגול מדיטציית טוב לב מתוך אהבה וחמלה, המוֹדֶטים המתחילים שצפו בסרטוני וידאו שהראו אנשים סובלים, הראו יותר רגשות חיוביים ונדיבים. הנבדקים האחרים, שהקדישו שבוע לתרגול הניסיוני שמטפח חמלה בלבד, חשו הזדהות עמוקה עם סבלו של הזולת. אבל הרגשות האלה גם גרמו לתחושות ולמחשבות בלתי נעימות, וקבוצה זו חוותה יותר מצוקה, לעתים עד אבדן שליטה ברגשותיהם.

בשל ההשפעה המערערת הזאת, הוסיפו סינגר וקלימקי לקבוצת האמפתיה תרגול של חמלה וטוב לב מתוך אהבה. הן ראו שהתרגול הנוסף הזה איזן את ההשפעות השליליות של תרגול אמפתיה בלבד. הרגשות השליליים פחתו, ורגשות חיוביים התגברו. תוצאות אלו לוו בשינויים תואמים בכמה רשתות עצביות במוח הקשורות לחמלה, רגשות חיוביים ואהבה אימהית, ביניהם קליפת המוח האורביטו-פרונטלית, הסטריאטום הוונטרלי ופיתול החגורה הקדמי. יותר מזה, החוקרות יכלו להראות ששבוע של תרגול חמלה הגביר את הנטיות החברתיות במשחק וירטואלי, שפותח במיוחד כדי למדוד את היכולת לעזור לאחרים.

מדיטציה בוחנת את טבעה של התודעה, ומספקת דרך לחקור את ההכרה ומצבים נפשיים סובייקטיביים, מנקודת המבט האישית של המוֹדֶטים. בשיתוף פעולה עם מוֹדֶטים מומחים בודהיסטים בוויסקונסין, חקרנו את הפעילות החשמלית של המוח בעזרת רשמת מוח חשמלית (EEG) במהלך מדיטציית חמלה, שבה המוֹדֶטים חשים שתחושת העצמי המוגדרת היטב נעשית פחות קבועה ומקובעת.

גילינו שבודהיסטים ותיקים אלו היו מסוגלים לשמור על תבנית EEG מסוימת, כרצונם, תבנית הקרויה גלי גאימא בעוצמה גבוהה עם סינכרוניזציית פאזות של 25-42 הרץ. התיאום של גלי המוח עשוי למלא תפקיד חשוב בבניית רשתות עצביות זמניות שיכולות לשלב פעולות קוגניטיביות ורגשיות במהלך למידה ותפיסה חושית מודעת, תהליך שיכול להוביל לשינויים ארוכי טווח בחיווט במוח.

במהלך המדיטציה נרשמו גלי מוח בעלי עוצמה גבוהה למשך כמה עשרות שניות, ובהדרגה התגברו ככל שהתרגול התקדם. רישומי EEG אלה שונים מרישומיהם של נבדקי הביקורת, בעיקר בקליפת המוח המצחית-קודקודית הצִדית. שינויים בפעילות החשמלית עשויים לשקף עלייה במודעות לסביבה ולתהליכים נפשיים פנימיים אצל מוֹדֶטים מומחים, אבל יש צורך במחקרים נוספים כדי להיטיב להבין את תפקוד גלי הגאמא.

מדיטציה מובילה להבדלים לא רק בתהליכים קוגניטיביים ורגשיים מוגדרים, אלא גם בנפח של כמה אזורים במוח, הבדלים העשויים לשקף שינויים במספר הקשרים בין תאי עצב. מחקר מקדמי, שערכו שרה ו' לזר מאוניברסיטת הרווארד ועמיתיה, הראה שאצל מוֹדֶטים ותיקים, בהשוואה לקבוצת הביקורת, נפח הרקמה הכהה יותר במוח, החומר האפור, שונה באינסולה ובקליפת המוח הקדם-מצחית, בייחוד באזורים המכונים אזורי ברודמן 9 ו-10, המופעלים לעתים קרובות במהלך צורות מדיטציה שונות. הבדלים אלו היו ברורים יותר אצל נבדקים מבוגרים יותר, דבר שעשוי להעיד על כך שמדיטציה עשויה להשפיע על הידלדלותה של רקמת המוח כתוצאה מהזדקנות.

במחקר המשך, לזר ועמיתיה גם הראו שאימון לתשומת לב מקטין את נפח האמיגדלה, אזור המעורב בעיבוד פחד, אצל אותם משתתפים שהראו את הירידה המובהקת ביותר בעָקָה (סטרס) במהלך התרגול. איילין לוּדֶרס מאוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס ועמיתיה איתרו הבדלים נוספים אצל המוֹדֶטים, בסיבים המכונים אקסונים, המקשרים אזורים שונים של המוח, ממצא שעשוי להעיד על הגברת מספר הקשרים במוח. ממצא זה עשוי לתמוך בהשערה שמדיטציה מעוררת שינויים מבניים במוח. אחת המגבלות החשובות בתחום מחקר זה היא היעדר מחקרי אורך ארוכי טווח, העוקבים אחר קבוצת נבדקים לאורך שנים, והיעדר השוואות בין מוֹדֶטים לבין אנשים בני גיל ורקע דומים שאינם מתרגלים מדיטציה.

יש אף עדויות לכך שמדיטציה, והיכולת שלה לשפר את תחושת הרווחה הכללית, עשויה להפחית דלקות ומצבי עקה ביולוגיים אחרים המתרחשים ברמה המולקולרית. מחקר משותף של קבוצתנו עם קבוצת המחקר של פרלה קָלימן, מן המכון למחקר ביו-רפואי בברצלונה, מצא שאצל מוֹדֶטים מנוסים יום אחד של תרגול מודעות אינטנסיבי צמצם את רמת הפעילות של גנים הקשורים לדלקת ושינה את הפעילות של אנזימים המעורבים בהפעלה ובהשתקה של גנים.

מחקר של קליף סָרון, מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס, בחן את ההשפעה של מדיטציה על מולקולות הקשורות בבקרת אריכות הימים של תאים. המולקולה שנבדקה היא אנזים הקרוי טֶלוֹמֶראז, המאריך את מקטעי הדנ"א בקצות הכרומוזומים. המקטעים, הקרויים טֶלומֶרים, מבטיחים את יציבות החומר הגנטי במהלך חלוקת התא. הם מתקצרים בכל פעם שתא מתחלק, וכשאורכם יורד מתחת לסף מסוים, התא מפסיק להתחלק בהדרגה ונכנס למצב של הזדקנות. אצל המוֹדֶטים שחוו את הירידה הניכרת ביותר בלחץ הנפשי התגלתה גם רמת הפעילות הגבוהה ביותר של טלומראז בסוף הסדנה, בהשוואה לקבוצת הביקורת. הממצאים האלה מרמזים אפוא שאימון למודעות עשוי להאט תהליכי הזדקנות תאים אצל חלק מן המתרגלים.

כ-15 שנים של מחקר מראות שלא זו בלבד שמדיטציה גורמת לשינויים של ממש בתפקוד ובמבנה המוח של מתרגלים מנוסים, אלא אף מסתמן ששיטות התבוננות פנימית עשויות להשפיע במידה ניכרת על תהליכים ביולוגיים החיוניים לבריאות.

נחוצים מחקרים נוספים, שישתמשו בקבוצות בקרה מוגדרות ובהקצאה אקראית של המשתתפים, כדי לבודד השפעות תלויות מדיטציה מגורמים פסיכולוגיים אחרים העשויים להשפיע על תוצאות המחקר. משתנים אחרים שיכולים להשפיע על תוצאות המחקר הם רמת המוטיבציה של המתרגלים והתפקידים שממלאים המורים והתלמידים בקבוצת המדיטציה. יש צורך במחקרים נוספים כדי להבין אם יש תופעות לוואי שליליות למדיטציה, מה המשך הרצוי של תרגול וכיצד אפשר להתאים את המדיטציה לצרכים האישיים של כל מתרגל ומתרגל.

ואולם, אפילו עם כל הזהירות המתבקשת, מחקר על מדיטציה מספק תובנות חדשות על שיטות לאימון נפשי העשויות לעודד בריאות ותחושת רווחה. באותה מידה חשובה היכולת לטפח חמלה לצד תכונות אנושיות חיוביות אחרות, המעמידה יסוד למסגרת אתית שאינה קשורה לפילוסופיה או לדת כלשהי, ויכולה להשפיע השפעה עמוקה על כל ההיבטים של החברה האנושית.

מדיטציה היא צורת תרגול עתיק, שבאופן כלשהו תופסת מקום כמעט בכל דת בעולם. בשנים האחרונות, חדר תרגול מדיטציה, על-פי ענפים שונים של הבודהיזם, אל העולם החילוני כדרך לעודד שלווה ותחושת רווחה כללית.

שלוש צורות נפוצות של מדיטציה - תשומת לב ממוקדת, מודעות וחמלה - מתורגלות כעת בכל מקום, מבתי חולים ועד בתי ספר, והן הולכות ונהיות בהדרגה למושא מחקר במעבדות ברחבי העולם.
שינויים פיזיולוגיים במוח, כמו שינוי נפח הרקמה בכמה אזורים, מתרחשים בעקבות מדיטציה. המתרגלים גם חווים השפעות פיזיולוגיות מיטיבות: הם מגיבים מהר יותר לגירויים ונוטים לסבול פחות מלחץ נפשי.

השכלולים בדימות מערכת העצבים וטכנולוגיות אחרות מאפשרים למדענים להתבונן במתרחש במוח במהלך שלושה אופנים נפוצים לתרגול של מדיטציה בודיהסטית: תשומת לב ממוקדת, מודעות וחמלה וטוב לב מתוך אהבה. התרשים כאן מאפשר הצצה לשרשרת המאורעות המתרחשים במהלך תרגול מדיטציה של תשומת לב ממוקדת, ולהפעלה הנלווית של אזורים שונים במוח.

סוג המדיטציה הזה לרוב מכוון את המתרגלים להתרכז במחזור הנשימה. אפילו אצל המומחים, המחשבות משוטטות, ויש להחזיר את תשומת הלב אל אוביקט המיקוד. מחקר דימות מוח באוניברסיטת אמורי איתר אזורי מוח המופעלים בשעה שתשומת הלב משנה מיקוד.

מדיטציית מודעות, המכונה גם ניטור פתוח, עניינה בצפייה במראות, בקולות ובתחושות אחרות, ובכלל זה בתחושות גופניות ומחשבות, בלי שהם ישתלטו עלינו. אצל מוֹדֶטים מומחים יש פעילות מופחתת באזורים במוח הקשורים לחרדה, כמו האינסולה והאמיגדלה.

במדיטציה זו המוֹדֶטים מטפחים תחושת נדיבות כלפי הזולת, ואחת היא אם הוא חבר או אויב. יש פעילות מוגברת באזורים במוח המופעלים כשאנחנו שמים עצמנו במקומו של האחר, כמו הצומת הרקתי-קודקודי.

דימות של מוֹדֶטים מאיר את פיתול החגורה האחורי, ה-precuneus ואזורים אחרים המרכיבים את רשת ברירת המחדל, הנותרת פעילה בזמן שהמחשבות נודדות.

רשת הבולטוּת (Salience), המגיבה לאירועים בולטים והכוללת את האינסולה הקדמית ואת פיתול החגורה הקדמי, מאפשרת למוֹדֶטים להבחין בהסחת הדעת. מרגע שמתעוררת המודעות לנדידת המחשבות, המתנדבים לוחצים על כפתור המיידע את החוקרים על המתרחש.

שני אזורים במוח, קליפת המוח הקדם-מצחית הדורסו-לטרלית והאונה הקודקודית התחתונה, הם בין האזורים המסייעים לנתק את תשומת הלב מן הגורם המסיח ולמקד אותה מחדש בקצב הנשימה.

קליפת המוח הקדם-מצחית הדורסו-לטרלית נשארת פעילה כשהמוֹדֶטים מכוונים את תשומת הלב כלפי הנשימה לאורך זמן. חוקרים מכמה אוניברסיטאות בדקו אם מדיטציה עשויה להוביל לשינויים מבניים ברקמת המוח. בעזרת דימות בתהודה מגנטית, הם גילו שאצל 20 מוֹדֶטים מנוסים, המתרגלים סוג אחד של מדיטציה בודהיסטית, יש נפח גדול יותר של רקמת מוח בקליפת המוח הקדם-מצחית (אזורי בורדמן 9 ו-10) ובאינסולה, בהשוואה לקבוצת הביקורת (תרשימים). האזורים האלה ממלאים תפקיד בעיבוד תשומת לב ותחושות גופניות פנימיות. יש צורך במחקרים ארוכי טווח כדי לאשש ממצא זה.

ועוד בנושא

Happiness: A Guide to Developing Life’s Most Important Skill. Matthieu Ricard. Little, Brown, 2006.

Mental Training Enhances Attentional Stability: Neural and Behavioral Evidence. Antoine Lutz et al. in Journal of Neuroscience. Vol. 29, No. 42, pages 13,418-13,427; October 21, 2009.

Mind Wandering and Attention during Focused Meditation: A Fine-Grained Temporal Analysis of Fluctuating Cognitive States. Wendy Hasenkamp et al. in NeuroImage, Vol. 59, No. 1, pages 750-760; January 2, 2012.