בכל פעם שאני יוצאת מהצגה בקאמרי, ממופע של אופרה, בלט או קונצרט, אני ממשיכה לשמוע צלילים נוספים של צ'לו וחצוצרה מלווים בניחוחות הבייגלה והדי הקריאות של מוכריו המכריזים על מבצע כדאי של שלושה בעשרה שקלים...
לעיתים אני נזכרת בספרו של סמי מיכאל "חצוצרה בוואדי" שצליליה סיפרו על היחסים הבעייתיים בין היהודים והערבים בצפון. החצוצרה הפיקה צלילים מסוג אחר.
לפני מספר שנים נותרתי עם כרטיס מיותר לאופרה בגלל ביטול ברגע האחרון של חברתי למופע. עיניי נתקלו בצ'לן לפני הכניסה, הצעתי לו את הכרטיס והוא הסכים. נוצרה בעיה קטנה של אכסון הצ'לו והתנגדות הסדרנים לספק לו מקום, אבל לאחר מספר שידולים, נמצאה לו אכסניה זמנית.
אורחי הצ'לן נהנה רק מחצי האופרה, כי בהפסקה רץ לרחבה כדי להמשיך לנגן וכמובן לא רצה לפספס את הרגעים הראשונים של יציאת הקהל בסוף המופע, אחרי הכל זו פרנסתו.
שדון קטן
השבוע נכחתי בהצגת להקת הבלט האמריקנית "מומקס" במשכן האמנויות ולאחר המופע המדהים ביופיו נכנסתי עם חבריי לטעימות במסעדת "חדר אוכל" הממוקמת מול המשכן. כאשר סיימנו ויצאנו לרחבה, השעה הייתה לקראת 11 והנה ראיתי את החצוצרן יושב על כסא קטן ולידו חברו מוכר הבייגלעך. הם חיכו להצגה בתיאטרון הקאמרי שעדיין לא הסתיימה כדי להסתער על היוצאים. נפרדתי מידידיי ועמדתי לרדת לחניון, אך איזה שדון קטן הורה לי לחזור על צעדיי ולפתוח בשיחה עם הנגן.
הוא קיבל את פניי בסבר פנים יפות, היה לו זמן עד סיום ההצגה. חברו הציע לי בייגלעך וכמובן רכשתי שלושה, תכנון לארוחת הבוקר למחרת, מאכל אהוב עלי, כעך כזה עם שומשום בשוליו מרוח במנת חמאה נדיבה...
החצוצרן הסכים להתראיין, בחדווה. שמו אהרון דז'ורייב, הוא בן 65, הגיע לארץ מבוכרה והתיישב, איך לא, בשכונת שפירא שבדרום תל אביב, שנוסדה על-ידי הבוכרים. הוא נשוי, אב לשני בנים ובת וסבא ל-7 נכדים ונכדות.
העברית שלו טובה. "הגעתי ב-1991 עם העלייה הגדולה, הייתי באולפן בשכונה רק חודש אחד. את העברית למדתי מהחיים". וכאן הוא מתחיל להתרפק על עברו המזהיר.
נשים מוסלמיות
לדבריו הוא למד באוניברסיטה בבוכרה את הוראת השפה הרוסית ועבד במקצוע זה חמש שנים. בד-בבד הוא סיים בית ספר למוזיקה "קצת פחות מקונסרבטוריון" נגינה על חצוצרה, והחל ללמד את הנגינה על הכלי במשך עשרים שנה. במסגרת זו הקים תזמורת כלי נשיפה שהייתה מורכבת רק מנשים צעירות מוסלמיות.
בשנת 1982, בעידן של נשיא אוזבקיסטן רשידוב שרף, התקיימה תחרות תזמורות לכלי נשיפה בעיר טשקנט. דז'ורייב החליט לנסוע עם התזמורת לתחרות.
"זה לא היה קל" התערב חברו מוכר הבייגלעך, גם הוא בוכרי שמכיר אותו היטב עוד מאוזבקיסטן. "תביני, 22 נגניות מוסלמיות, כולן בתולות, פעם ראשונה בחייהן יוצאות מבוכרה לעיר טשקנט. אחריות גדולה ביותר לאהרון שנסע איתן כמנצח התזמורת. זו חברה שמרנית ביותר ואם אחת מהן הייתה חוזרת לא בתולה, אוי ואבוי היה גורלו..." אהרון דז'ורייב מחייך ואומר: "התחייבתי בראשי ואכן החזרתי אותן שלמות וטהורות".
שש עשרה ארצות של הגוש הסובייטי השתתפו בתחרות ביניהן בלו רוסיה, ארמניה, אוקראינה וכל השאר. תחרות ענקית. "התזמורת שלי נקראה: "הנשמה של האוזבקיסטן", ניגנו יצירה נהדרת של המלחין סולימן יודיקוב ואני הייתי המנצח. אנחנו קיבלנו את הפרס הראשון שכלל גם פרס כספי. אבל, נודע למארגני התחרות ולנשיא שאני יהודי והם החליטו לתת לי רק פרס שני שכסף לא היה צמוד לו. רק תעודה וסמל". וכאן, הוא רוכן ומוציא מתיקו את הסמל בצורת סיכה ומראה לי אותו בגאווה. כמובן לא הבנתי את הכתוב עליו, אבל צילמתי את הסמל בהתלהבות...
גאווה לא מוסתרת
"בכל זאת התקדמתי" מחייך אהרון, "את יודעת, בשנה הראשונה שלי בארץ, עבדתי כמטאטא רחובות בשכונה שלי, לא הייתה ברירה", עכשיו אני מנגן בערבים ברחבות השונות. ואת יודעת, קיבלתי סוף-סוף רישיון לנגן בשלוש תחנות של
רכבת ישראל, בסבידור, השלום וההגנה. כמובן עם הגבלה של ימים מסוימים ושעות מסוימות, הנה תראי את הכרטיס, קיבלתי אותו לפני ימים מספר" וכאן הוא מוציא מתיקו את הכרטיס אותו נתן לי לצלם: "רישיון נגן עבודה בשטחי תחנות רכבת ישראל", שמו, ת.ז. שלו ותוקף עד 31.12.15. לצד הפרטים כתוב "מנגנים בתחנה" ומלווה את הכותרת ציור של חצוצרה. אני מניחה שיצטרך כל מספר חודשים לחדש אותו. הוא היה מאוד גאה ברישיון הזה.
"אפשר לצלם אותך"? אני שואלת. "בוודאי" הוא אומר, מזדקף, מרים את צווארו ומחייך בגאווה לא מוסתרת.
החצוצרה נותרה בנרתיק המיוחד ולפני שהספקתי לבקש לצלם אותו עם כלי עבודתו, שמענו את שאון הקהל שיצא מהתיאטרון ואהרון ביחד עם חברו התנצלו, כל אחד תפס את מרכולתו, אהרון את החצוצרה וחברו את סל הבייגעלך ורץ למיקום שלו במרכז, קריאות "השלושה בעשרה" התערבבו שוב עם נגינת החצוצרה, שעת ההפסקה הסתיימה והעבודה לפרנסה התחילה.
עמדתי בצד וצפיתי בהם. הם היו מלאי חיים, לא התלוננו אף במילה. אהרון סיפר לי שהוא מרוצה מחבריו בשכונה, הוא פעיל בבית הכנסת הבוכרי, נהנה ממשפחתו ומנכדיו, כולם נשארו בשכונה. למרות שהוא דובר שלוש שפות, רוסית, עברית ובוכרית, האחרונה היא היותר שגורה בפיו בגלל היותו בשכונה.
עולה חדש
בזמנו, בעת העלייה הגדולה מברית המועצות בשנות ה-90 המוקדמות, הייתי פעילה ביותר במסגרת התנדבותי במחלקת הקליטה של ויצ"ו ישראל. בין הפרויקטים הרבים שהייתי מעורבת בהם שימשתי גם כחברת הנהלה בתזמורת נשים קשתניות, נגניות מקצועיות ומוכשרות שגם לאחר התפרקות התזמורת, רבות מהן מצאו מקומן בתזמורות ידועות כולל הפילהרמונית שלנו. אבל חשוב היה לי גם לתת תשומת לב לאותם נגני הרחוב העולים החדשים ולארגן מתוכם תזמורת שתופיע בקונצרט אחד גדול עם מנצח עולה חדש ולהפיק סרט. לדאבוני זה נשאר בגדר חלום בגלל חוסר תקציב.
אהרון דז'וראייב הוא פירור מחלומי להעניק לו הזדמנות ולהעלות את סיפורו ולחזור לתהילת עברו כמורה וכמנצח תזמורת כלי הנשיפה של הבתולות הצעירות והמוכשרות שזכו בתחרות הגדולה בטשקנט.
