שלושה מתרגמים: יהושע בן-ציון, אלישע בן-מרדכי ואיריס ברעם, חברו או הגישו תרגומיהם, כדי שאפשר יהיה לכרוך את המבחר הגדול הזה, שמכיל יצירות כמו "הנביא", "המשוגע", "הנודד", "מיתת כלולות", "הנביא והתלמיד", "דברי הנביא" ו"אמרותיו של הנביא". כמו-כן, מובאים בספר רישומים בשחור-לבן, מעשי ידיו של ג'ובּראן ח'ליל ג'ובּראן עצמו, שכן בתחילת דרכו עסק בפיסול ובציור ורק בשלב מאוחר יותר פנה אל השירה. הוא נולד בלבנון בשנת 1883 למשפחה נוצרית-מרונית (ארמית) ומת מחוץ למולדתו, שם העביר את רוב שנותיו וסיים אותן בהיותו בן 48 שנים ממחלה.
בשנות חייו הקצרים, דומה שדי עמד לו הזמן לחשוב על הכל ולכתוב על כל מה שהיה בו, והוא מביא בספרו פכים מלאי מוסר השכל שמזכירים ספרים של ממשילי משלים ידועים. חיבור "הנביא" הוא המפורסם והידוע בחיבוריו, ומספר על הנביא שעומד מול ציבור אנשים בקרבת חוף לפני עלותו על ספינה שתיקחהו משם, והוא משיב ומספר בשירתו המיוחדת על הנושאים הנשאלים על ידם.
בעמידתו זו מזכיר גם נביאים שלנו, שהיו עומדים בפני קהלם ומוכיחים, אלא שזה אינו מוכיח ורק משיב בדרכו, כאשר כל מענה שלו נאמר בדרך הליריקה ומכיל מוסר השכל ועצה כיצד ראוי להתנהל בחיים. כך, כמעט על כל נושא שיכול לעלות על הדעת הוא אומר את דבריו, לכאורה בעקבות השאלות שמופנות אליו משומעיו.
"לו רק הייתם יכולים לחיות על ניחוחות האדמה
וכאותם צמחי אוויר להתקיים על אור השמש הזהוב.
אך אם נגזר עליך להמית כדי לשבוע
ולגזול חלב מפי העגל והשה להרוות צימאונך
עשה את הדבר כמעשה פולחן, כעבודת האל.
בהרגך את החיה אמור לה בלבך,
"מידי אותו הכוח העליון הממיתך כעת
תבוא אף שעתי שלי למות
ואותה האש אשר צולה אותך על פחמיי
תבוא ותאָכְּלני בבוא יומי
כי חוק הטבע שהביא אותך אל שולחני
יביאני אל קצי ביד גדולה וחזקה ממני.
דמך כמו דמי הם אך הלשד
המזין את אילנות גן עדן".
(מתוך "ה נ ב י א": מתוך "על האכילה והשתייה", עמ' 31)
הדברים כאילו נאמרים בימינו אנו על-ידי ציבור לא מבוטל היוצא נגד פגיעה בבעלי החיים, כל שכן אכילתם, ורק סגנונם שונה. אלא שהנביא שאינו אוסר על אכילת החי, והוא מותיר את הדברים במחשבתם של האנשים - מחשבה שאל להם לחוש נישאים מעל לנאֶכל. האם הוא עצמו נמנע בחייו מאכילת הבשר או שתיית החלב, או לקיחת הביצה מזו שהטילה אותה? כך או כך, אינו בא אל מאזיניו בדרך של איסור אלא של פתיחת התודעה.
אילו נכתב הספר הזה כיום, דעתי שבוודאי לא היה מעורר את ההדים שעורר אז ואת היותו מעין מורה דרך באותן שנים וגם באלו שנקפו אחריו, כמי שאולי יש לו זכות ראשונים על הדברים שבחיבורו ובדרך שנכתבו. עם זאת, טעמו הספרותי נותר עמו, הקריאה בו יכולה להיות מעניינת למדי ומאלפת עדיין גם כיום, בהיותה לירית בהבאתה ולא טרחנית בהשמעתה על-אף המוסרנות הלא מבוטלת שבה.
"שמחתכם היא צער שהלוט הוסר מעל פניו.
אותה באר אשר צחוקכם עולה ממנה
היא החביון שבו נקוו דמעותיכם.
וכי כיצד יהיה אחרת?
ככל שהעמיק אזמל הצער לחצוב בתוך הווייתך
יגדל האושר שתוכל בה להכילך?"
(מתוך "הנביא": מתוך "על השמחה והצער", עמ' 36)
כי מי שלא יודע חושך, לא יבין את האור, מי שלא יודע רעב, לא ייהנה מן השובע, ומי שלא יודע כאב, לא יתענג על טובת הגוף. כך גם מי שלא יודע סבל ומצוקה, לא יימס ליבו על אושר עצמו ואילו זה אשר יודע, ידע לשמוח בו. דומה שתורת הכל מצויה בחיבור הזה, והוא אכן כותב את הדברים כמי שיודע כל. נראה שאכן כך היה בזמנו, כשלושה עידני מילניום לאחור. אלא שכל המרחק הזה אינו נוטל ממנו גם היום את החן שלו כיצירה כשלעצמה.
אומר, כי ברוח הדברים שבו חשתי בסומת מרחפת מחיבורי התנ"ך שלנו, בוודאי בעקבות לימודי התנ"ך שספג מהכומר שחנך אותו בצעירותו: ספר "משלי" או ספר "קהלת", למשל. ואם היה ספק שדבריו מהדהדים ומעלים במחשבה דמויות משל נביאנו, ושל דבריהם שלעיתים קרובות היו סתומים באזני הדיוטות ואף שאינם הדיוטות, אז כמו גם היום, הינה אביא שורות אחדות מסוף החיבור הזה:
"אם היו מילותיי כחידה לאוזניכם
אל נא תבקשו להבהיר הסתום
כי ראשית כל דבר מכוסה ערפל
רק סופו מגולה וצלול".
(מתוך "הנביא": "הפּרֵדה", עמ' 88)
אולם בחיבורים האחרים יש שינויי סגנונות, אם כי בבסיס התכנים עדיין קיימת ההטפה למוסר השכל, אם בגלוי ואם בחבוי, אם באמירה ישירה ואם כבדרך סיפור. בחיבור "המשוגע", יש נימה של ציניות ודרך הכתיבה היא אלגורית, ועדיין הפסיכולוגיה שלו ניכרת בכתוב ואפשר ליהנות ממנה.
בגנו של אבי היו שני כלובים, באחד היה ארי שעבדֵי אבי הביאו ממדבר נינוֵה. בשני היה קיכלי. בכל בוקר קרא הקיכלי אל הארי, "בוקר טוב לך, אחי האסיר". (מתוך "המשוגע": "שני כלובים", עמ' 109).
"לפני זמן, על מדרגותיו הרחבות של ההיכל, ראיתי אישה יושבת בין שני גברים. צד אחד של פניה היה חיוור, והצד השני סומק". (מתוך "המשוגע": "על מדרגות ההיכל", עמ' 113)
כמה פשוט למי שקטן וחלש לחוש עצמו חזק בהיותו מוגן מפני החזק כשהוא צופה בו ברגעי חולשתו, כמו הקיכלי שבכלוב. הציניות באה ואומרת דבריה בחיבור זה, ואיזו ראייה מצוינת יש בו, בוחנת ומאבחנת, קוראת ומבינת נפש או את שפתו האילמת של הגוף, כמו במקרה של האישה ליד ההיכל, שם ברור לנו אל מי מהגברים היא עורגת ואת קרבתו של מי היא דוחה. וכמה נכונים וכואבים יכולים להיות התסכולים של שני יצורים מתויגים שאין מי שיאמין ויקבל את רגשותיהם, כמו במקרה של התנין והצבוע שמופיעים בחיבורו "הנודד":
"על גדות הנילוס נפגשו תנין וצבוע ובירכו זה את זה. הצבוע דיבר, "מה שלומך היום, אדוני?" והתנין ענה, "לא טוב לעתים, בכאבי ובצערי, אני בוכה, ואז כולם אומרים, 'אין אלו אלא דמעות תנין', וזה פוגע בי מכל." אז אמר הצבוע, "אתה מדבר מכאב ומצער, אבל חשוב גם עלי לרגע. אני מתבונן ביפי העולם, נפלאותיו וקסמיו, ומרוב אושר ושמחה אני צוחק, ואז האנשים אומרים, 'אין זה אלא צחוקו של צבוע'." (מתוך "הנודד": "דמעות וצחוק", עמ' 130)
עוד הוא מוסיף עליהם כמובן הרבה כּהנה וכהנה, אך ברור שלא אוכל להביאם כאן, ובחיבורים הבאים הוא נעשה סיפורי יותר ורושם אנקדוטות לא מעטות שקושרות אליהן מצבי חיים שונים.
ועל רגע ההתאהבות כך הוא אומר:
"זהו הרגע המפריד את שכרות החיים מהעֵירות. זוהי הלהבה הראשונה אשר מתלהטת בחדרי לבנו. זהו צליל הקסם הראשון העולה מפריסת נבל הכסף של הלב. וזהו הרגע הקצר בו נחשפים בפני הנשמה עקבי הזמן, ומתגלים לעין מעשי הלילה ומלאכת המצפון.
הוא פותח את סודות העתיד של הנצח. זהו הזרע הניתן מידיה של אישתר, אלת האהבה, אשר נזרע על-ידי עין הנאהבים בשדה האהבה, ומובא באהבת הלב, ואותו תקצור הנשמה. המבט הראשון מעיני האהוב הוא כרוח שנעה על-פני המים, שהעניקה חיים לרקיע ולאדמה, אשר דיבר האל: יהי." (מתוך "דברי הנביא": "על המבט הראשון", עמ' 227)
בסיום רשימתי הקצרה, שנגעה ולא נגעה ביצירתו של ג'ובּראן ח'ליל ג'ובּראן בכללה, כמו גם ביצירות המובאות בספר, הינה אמירה שתזכיר לנו דברים משל "קהלת" מיודענו, ואולי אף תזכיר לנו משהו מ"פרקי אבות" המוכרים לנו:
"בקשו את עצת הזקנים, מכיוון שעיניהם הביטו בפניהן של השנים ואוזניהם שמעו את קולות החיים. גם אם עצתם לא נושאת חן בעיניכם - הקשיבו לדבריהם. (מתוך "אמרותיו של הנביא", עמ' 269).
