האם ניתן למנוע הפתעה צבאית?

אחת ממתקפות השריון הראשונות בעולם (אולי אפשר לכנותה ראשונה, בגלל אופן המתקפה), היא מתקפת הטנקים של הצבא הבריטי בקמברה, במלחמת העולם הראשונה.¹

התקפה זו בוצעה בלי הרעשת תותחים מקדימה, שהייתה מקובלת במלחמת העולם הראשונה לפני הסתערות הרגלים. הרעשה זו הייתה מראה לצד המותקף שהוא נתון להתקפה, ולכן התכונן לקראתה על-ידי הסתתרות בבונקרים, עד אשר ההרעשה הייתה נגמרת, ואז חזר הצד המותקף לעמדותיו, וקידם באש את התוקפים.

הפעם, כאמור, לא בוצעה הרעשה מקדימה, והנשק החדש היה עמיד בפני אש נק"ל, כך שהוא ריסק בתותחיו את עמדות הגרמנים, והשמיד את הרגלים באש מקלעיו.

באותו קרב גילו הגרמנים את כוחה של אש אנטי-טנקית, כאשר סוללה של תותחים שאומנו במיוחד למטרת פגיעה בנשק החדש (שכבר השתתף בכמה קרבות קודם, אך לא בצורה כה בולטת כמו עתה, כאשר ציר המתקפה היו הטנקים). הם אכן הצליחו להשמיד או לפגוע קשות ב-16 טנקים.

כאן הייתה הפתעה כפולה: לא ניתן כל סימן לכך שעומדת להתרחש התקפה; והנשק החדש, הטנק, הופעל לראשונה במספרים משמעותיים.

כאן חשיבותו של המודיעין המוקדם גדולה, היות שלא הייתה שום אינדיקציה שעומדת להתרחש מתקפה מסוג שונה מהמקובל עד היום, ובנשק שונה מהמקובל עד היום. אם עמדות הגרמנים היו מצויידות בנשק אנטי-טנקי, הרי אף שהמתקפה הייתה הפתעה טקטית, אבל ברמת המוכנות לקרב הייתה אפשרות לבלום את האויב.

הפתעות מסוג זה קורות לעיתים נדירות, היות שתוך זמן קצר אחרי השימוש בנשק החדש יכול הצד השני לפתח נשק נגדי. כך קרה למעשה עם הטנק עצמו, שנבנה כתשובה למערכת החפירות והמקלעים הגרמניים.

ב-10 למאי 1940 תקפו הגרמנים את הולנד ובלגיה, פחות או יותר באותו אופן שבו תקפו במלחמת העולם הראשונה. בלגיה והולנד לא היו יריבות שוות ערך ל"ווהרמאכט", וקרסו במהירות תחת מהלומות ה"לופטוואפה" והשריון הגרמני.

התוכנית של הצבא הצרפתי, וחיל המשלוח הבריטי שתחת פיקודו, הייתה להתקדם לתוך בלגיה, ושם לקדם את פני הגרמנים על הנהר דיל. כך אכן נעשה. אבל באותה עת ירד הכח הגרמני העיקרי מהרי הארדנים, פרץ דרך סדאן, כאשר הוא צולח את נהר המז, וכיתר את עיקר הכח הצרפתי והבריטי.

לכאורה, הפתעה מושלמת. הגרמנים מגיעים ממקום לא צפוי. רוב המומחים הצבאיים טענו שהארדנים אינם כשירים למעבר שריון וארטילריה, ולכן די בכוחות חלשים יחסית כדי לעצור את הגרמנים אם ינסו לפרוץ באמצעות כוחות רגלים.

האם אכן כך?

גם אם לא היה מתקבל שום מידע על תוכנית המתקפה דרך הארדנים (מידע זה הועבר על-ידי סגן מפקד ה"אבווהר" הגנרל הנס אוסטר, לידידו ההולנדי הקולונל סאס, הנספח הצבאי של הולנד בגרמניה. המידע הועבר לידי בנות הברית כשבוע לפני תחילת המתקפה, אבל נחשב על ידם כפרובוקציה²), הרי טור השריון שהיה אמור לפרוץ דרך הארדנים, היה באורך של 100 מיל!³ סיורי אויר של הצרפתים גילו אותו, אבל גמלן לא אישר להפציץ אותו במכת מנע.⁴ מדוע?

אבל גם אם לא הותקפו הגרמנים מהאויר, הרי היה ברור שהם הולכים לתקוף דרך הארדנים! אז למה הגנרל גמלן, מפקד הצבא הצרפתי, ממשיך בתוכניתו להתקדם לעבר הדיל, כאילו לא אירע כלום? למה הוא לא שולח כוחות לאיזורסדאן, כאשר ברור שעומדת להיפתח מתקפה שם? למה הצרפתים לא למדו את ספרו של גודריאן: "זהירות, שריון!", שפורסם ב-1937, ובה תוארה טקטיקת ה"בליצקריג, שבה השתמש גודריאן הלכה למעשה במתקפה ב-1940?

כך שלכאורה לא ניתן לקרוא למה שאירע "הפתעה", אלא "חוסר התייחסות".

ב-23 באוקטובר 1942, בשעה 9.40 בלילה, פתחו כ-1000 תותחים בריטיים בהרעשה בת שעתיים על המערך הגרמני והאיטלקי באל עלמיין אשר במצרים.

תחת אש זו התקדם החי"ר הבריטי ופינה דרכים בתוך שדות המוקשים הגרמניים. השריון התקדם דרך המסדרונות שנפתחו עבורו בשדות המוקשים, והגיע לקרב מגע עם השריון הגרמני. היה זה קרב קלאסי של שני צבאות הניצבים אחד מול השני, בגזרה צרה יחסית של כ-60 ק"מ, כאשר מצפונה נמצא הים, ומימינה נמצא שקע קטרה הבלתי עביר לתנועה.

מלחמת תנועה בנוסח שהיה מקובל על רומל עד עתה, כמו שנלחם בצרפת או במדבר – לא הייתה אפשרית כאן. הייתה זו מלחמה בסגנון מלחמת העולם הראשונה, שבה צד אחד נאלץ לפצח את הביצורים של הצד השני במתקפה ישירה, בלי אפשרות לאיגוף.

האם הייתה כאן הפתעה?

ההפתעה היחידה הייתה בעיתוי. רומל ידע שאחד מהצדדים ינקוט בפעולה, והיות וידע שהוא אינו מתכונן לעשות זאת, בגלל נחיתותו אנשים וציוד, הרי הצד השני יעשה זאת. הוא התכונן לקרב הגנה, ולכן ערך את שדות המוקשים באופן כזה.

ההפתעה הטקטית הייתה בפריצת שדות המוקשים על-ידי הצבא הבריטי. רומל כנראה לא העריך שזה מה שעלול לקרות. אחרת לא היה עורך את צבאו במקום שבו אין לו יכולת תמרון, אלא מחזיק שם רק משמרות קדומניים, ואת עיקר השריון מחזיק ברחבי המדבר, שם יקשה למונטגומרי להכותו.

תחת זאת, הוא חיסל את השריון שלו במתקפות נגד נואשות על הכוחות הבריטיים, שרק ציפו לכך, כדי שיוכלו להשמיד את כוחותיו, כפי שעשו מספר חדשים לפני כן, בקרב אל עלמיין הראשון (יש המכנים אותו "השני"), כאשר הגרמנים הסתערו על רכס עלם אל חלפה, ונשארו עם 49! טנקים שמישים.

הבריטים, שהיו טובים בהרבה בקרב שחיקה מאשר בקרב תנועה, כפי שרומל חזה על בשרו בטוברוק ובקרב אל עלמיין הראשון, היכו אותו בנקודה החלשה שלו. כאן לא הייתה הפתעה, אלא תכנון גרוע, מול כוחות עדיפים, שהיו מנוסים בלחימה מסוג זה.

אחת הדוגמאות הקלאסיות להפתעה היא מתקפת הגרמנים על בריה"מ ב-22 ליוני 1941, המכונה "מבצע ברברוסה". הגרמנים תקפו לפתע את בריה"מ, ותוך כחודשיים הגיעו עד מוסקבה, לנינגרד, וקייב.

האם הייתה זו הפתעה? או שמא ניתן היה להתכונן אליה?

גם אם נצא מנקודת הנחה (מפוקפקת מאד) שאכן בריה"מ לא ציפתה למתקפה גרמנית, הרי נעשו כל הטעויות האפשריות כיצד לקדם אותה. ראשית: עד לפני כשנה וחצי לפני המתקפה היה הגבול הסובייטי המקורי, לפני כיבוש פולין והארצות הבלטיות, מוגן על-ידי "קו סטאלין", קו ביצורים אדיר, שהשתרע מהים הבלטי עד הים השחור. אחרי כיבוש פולין, הוזנח קו סטאלין ונהרס. הכוחות הסובייטיים קודמו לארצות הכבושות במטרה ליצור שם קו חדש.

זו לכאורה הייתה טעות פטאלית. שם היו אמורים להיות רק כוחות דלילים, ברמה של חיל מצב. יתר הכוחות היו צריכים להיות בקו סטאלין ואחריו. גם אם לבריה"מ הייתה מטרה לתקוף את גרמניה, כפי שטוען ויקטור סובורוב, הרי קו סטאלין לא היה צריך להיות מדולל.

במכה הראשונה הוכו ריכוזי כוחות שחנו על הגבול. יתר הכוחות יכלו לסגת במהירות לקו סטאלין. אבל קו סטאלין במתכונתו המקורית לא היה קיים. נראה שבריה"מ לא צפתה כלל תוכנית של הגנה נייחת, אלא של התקפת נגד. תוכנית זו לא צלחה.

1. החומר כאן נלקח מהספר "הטנקים עולים" בהוצאת "מערכות", הפרק: "קמברה" (החל מעמוד 59). ניתן לקרוא שם תיאור מפורט על הקרב.

2. הספר "כך נפלה צרפת" מאת אליסטר הורן, הוצאת "מערכות" עמוד 117.

3. הספר "הצד השני של הגבעה" מאת בזיל לידל-הארט, הוצאת "מערכות", עמוד 122.

4. הספר "כך נפלה צרפת" מאת אליסטר הורן, הוצאת "מערכות", עמוד 116.