מייק ואן-קול הוא כנראה התובע הסדרתי ביותר בתולדות המדינה, והוא מנהל מזה שנים עשרות ואולי מאות הליכים בכל כיוון אפשרי. גם שופטי בית המשפט העליון כבר מכירים אותו היטב, שכן כאשר נדחות תביעותיו - הוא מערער עד לבית המשפט העליון, דורש לפסול את השופטים ועותר לבג"ץ ומה לא.
"הישג" אחד רשם ואן-קול לזכותו: יש פסק דין בעל משמעות עקרונית הנושא את שמו, ואשר ניתן בידי לא אחר מאשר הנשיא דאז,
אשר גרוניס. באותו פסק דין קבע אשתקד גרוניס, כי אין לקבל בקשות בהליכים שכבר הסתיימו כאשר מדובר בבעל דין טרדן המתנהג בניגוד לעקרון סופיות הדיון, ואשר מנסח את בקשותיו בלשון בלתי ראויה או מאיימת כלפי בית המשפט.
חלק ניכר מההליכים שמנהל ואן-קול נוגעים לבקשותיו החוזרות ונשנות לקבלת פטור מאגרה, אשר בדרך כלל נדחות בשל העדר הוכחה לכך שאינו מסוגל לשלם אותה. במקרה זה, יש לו דרך קבועה: הוא מגיש מחדש את התביעה, ומצרף לנתבעים את הרשמים שהעזו לדחות את בקשותיו. בפני רשם בית משפט השלום בראשון לציון, יניב ירמיהו, הצטברו לא פחות מ-18 תביעות כאלו שהגיש ואן-קול בין דצמבר 2014 לפברואר 2015.
ירמיהו אומר, כי יש למחוק חלק מהתביעות כבר עתה לאור אותה פסיקה של בית המשפט העליון, משום שואן-קול משתלח בהן בצורה בוטה בשופטים ובאחרים. "הדעת אינה נותנת, כי הליכים אלו, בוודאי בנוסחם, יימשכו. זכות הגישה לערכאות הינה זכות בסיסית חוקתית, על כך אין מחלוקת. אלא, שאף ניצול זכות חוקתית צריכה שתהא
בתום לב ובהגינות בסיסית. התובע הותרע מפני אפשרות כאמור, ומצא שלא לשנות דרכו".
שאלה נוספת, אומר ירמיהו, היא האם עצם הגשת התביעות נגד הרשמים אינה מהווה השתלחות בבית המשפט או ניסיון להלך אימים על הרשמים. "גורם שיפוטי המוצא לדחות בקשת תובע לפטור אותו מתשלום האגרה 'נענה' בתביעה אישית כנגדו, אך בשל כך שעל-פי מצפונו ופרשנותו את הדין מצא שלא להעתר לבקשת התובע. אפשרות כזו מונחת אף בפני מותב זה. מקום בו הבקשה תידחה, כפי שאכן קורה בפועל, כי אז ישנה אפשרות כי בעתיד ימצא התובע להגיש כל 18 תביעותיו בשנית אף כנגד מותב זה", מעיר ירמיהו.
תחילה דומה, שירמיהו עומד להסיק את המסקנה המתבקשת: "עצם אפשרות כאמור מהווה ניסיון, כזה או אחר, להשפיע על גורם הדן בבקשה, ולשיטתי ניסיון כזה אינו ראוי ועלול להתפרש כנסיון להלך אימים על בית המשפט. מעבר לכך שמדובר בתחושה שאינה נוחה וכזו הפוגעת בעשייה השיפוטית השגרתית, מביאות התביעות לבזבוז זמן רב, על חשבון משימות שגרתיות אחרות בתיקים נוספים. קבלת עמדה זו תביא לכך שלא יתאפשר לתובע להגיש תביעות כנגד גורמים שיפוטיים בשל החלטות שניתנו על ידם".
אולם, ממשיך ירמיהו, חסימה שכזאת עלולה לפגוע בזכותו החוקתית של ואן-קול לגישה לערכאות. לכן, נמנע ירמיהו מלהגיע כבר כעת להחלטה ובעצם מקווה שואן-קול יעשה עבורו את המלאכה:
"ייתכן, אפוא, כי בתיקים אלו, ומשכבר נערך דיון בסוגית הפטור מתשלום האגרה, האיזון הראוי הינו בירור סוגיה זו לאחר שימצא התובע להסדיר סוגיית האגרה תשלום האגרה הינו המסננת הראשונה של תביעות סרק, שכן חזקה על התובע שלא ישלם כספים מקום בו הוא עצמו סבור כי תביעתו חסרת סיכוי. עם זאת, מובהר לתובע האפשרות כי מכלול תביעותיו תימחקנה מחוסר עילה, לאחר מתן זכות הטיעון, וכן אפשרות למתן צו המונע הגשת תביעות במתכונת זו. לפיכך, סוגיה זו תידון לאחר שתוסדרנה האגרות בתיקים שלא נמחקו כבר בשלב זה".
דומה, שירמיהו היה צריך למחוק כבר כעת את כל התביעות, ולו רק בשל החסינות המוחלטת המוקנית לשופטים מפני תביעות אישיות נגדם (למעט במקרים חריגים ביותר של זדון). זאת ועוד: כפי שהוא עצמו מציין, ואן-קול קיבל אזהרה מהסמכות הגבוהה ביותר - נשיא בית המשפט העליון - והוא מצפצף עליה וממשיך לבזבז זמן שיפוטי. טרדנים כאלו יש להעיף מבית המשפט כמה שיותר מהר.
