חופים רחבים של חול בלובן של קמח, בשולי צבע טורקיז של מי האוקיינוס ההודי, שוניות אלמוגים ולהקות של דגים טרופיים צבעוניים בינתם, מפרצי צלילה במי בדולח, צבי ענק בבריכות עמוקות, דולפינים שמזמינים שחייה איתם, שלל של עצים טרופיים, שמורות של חיות בר, ביניהם קוף הקולבוס האדום, חוות פרפרים מרהבים בצבעיהם, בוסתני בשמים וכפרי נופש מסוגננים מפוארים ונוצצים לאורך החוף. זאת זנזיבר ככותרת לתיאורים ארוכים על יפי וקסם של האי. אלה מופעים בלווי תמונות מרהיבות,בפרסומים כתובים ווירטואליים של סוכנויות התיירות. זאת אמת. אבל לא כול האמת .
כול אלה לא מחכים, גם לא למי שאצה לו הדרך לפסוח על קבלת הפנים כדי להכיר את הנפשות בארץ וביבשת שאליה אתה בא. או שאין לו מסוק לטוס לאי כמו למשל
ביל גייטס, אם הוא בא לאי הפרטי שלו בזנזיבר. אני שוחר החי של הולכי הרגל, לא פחות מאשר החי של הולכי ארבע ושל הצומח. משום כך בלתי נמנע הוא מלהתעכב על השער של גן העדן הזה וגם מה שיש בתוכו.
בנמל התעופה, של זנזנבר, מסלולי ההמראה והנחיתה מותאמים למטוסים מכול הסוגים כולל מטוסי ג'מבו. אלא שבכך תם פרק נמל התעופה ומתחיל הפרק של שדה תעופה. העתיד, כלומר הטרמינל החדש, נראה בשלבי ההקמה סמוך למתחם החניה שבו חונה המטוס. לכן, טבעי וככה גם ציפיתי, שאמנם נרד בכבש נייד שמוסע עד לאחד הפתחים של המטוס.משם לאוטובוס,שמסיע אותך לבית הנתיבות, כפי שזה היה בנמל התעופה בן-גוריון לפני הקמת הטרמינל החדש. אלא שהמציאות מייד הכתה בך ודומה שהגעת לחאן יונס לפני כמה עשורים, באדיבות תנועת "יש גבול", כדי שתכיר את חיי הילידים.
אינני זוכר אם אולם הבאים הוא מעץ או מאבן או ממלט אך הפנים שלו הוא חלל של מחסן ובו שני תורים. אחד תור גדול שבו הנכנסים שזקוקים לוויזה משלמים חמישים דולר לאדם ומגישים טפסים שמולאו עוד במטוס. הצפיפות נוראה. החום מחניק, הלחות מדביקה. אין אפילו מאוורר למעלה.לאחר ששילמת וקבלת תלוש שמאשר זאת, עליך לעבור לתור השני, שהיה קצר יותר אך התהליך הוא אטי להחריד. כאן ישנם שני אשנבים לביקורת גבולות. התָאים מצוידים לא רק במחשב, אלא גם במצלמה. ולא די היה במצלמה שצילמה את פניך, כמי שנגדו הוצא צוו מעצר או שהוא בדרך לכלא. היה גם מצמד אלקטרוני לכף היד. והשוטר הראה לך באצבעות כמה אצבעות עליך לשים על המרקע הקטן.עד שהוא היה שבע רצון,שיש לך חמש אצבעות ביחד,וכל אחת לחוד, ואז הוא התבונן שוב במחשב ודפק חותמת.
אגב, נמל התעופה נקרא "נמל התעופה הבינלאומי קיסאוני" ומוזכרים חברות תעופות בינלאומיות שמגיעות לאי,אבל שום חברת תעופה ישראלית לא מוזכרת. בשום מקום, גם לא בפרסומים הפנימיים על חברות התעופות השונות שמגיעות לזנזנבר.
"יָמִינָה יָמִינָה, שְׂמֹאלָה שְׂמֹאל, לְפָנִים, אָחוֹרה..." בקצב אפריקני כשתהליך זה נגמר הלכנו מרחק קצר מאוד לאיסוף הכבודה שנמצאת ב"אגף" סמוך ל "אולם הבאים" אלא שהוא פחות מואר. מחסן לכל דבר, או דיר, עם ניאון גוסס למעלה. בשעה שבמדור הראשון נאלצנו לעמוד שורות, שורות, כאן הכול היה אגודה אחת. במצב כזה של יד ורגל הכול בכול - הישראלים אמורים להרגיש בבית. אין תורים ונדחפים. אבל לא. כולנו עמדנו המומים וסימן שאלה גדול על פרצופנו המיוזע. היכן מערכת השינוע. מחכים. אולם מי שבכול זאת נדחק קדימה לבדוק, שם לב, שיש מחיצת בטון בגובה של מטר שמאחוריה עומדים שני גברים. זהו. החידה נפתרה לכאן תגיע הכבודה באיזה רכב. ותוך זמן לא רב, ראינו במו עינינו מרחוק שאחד מהם מרים מזוודה, וכשאיש לא בא לאסוף אותה, חברו שנמצא מעבר למחיצה בצד שלנו לקח את המזוודה ושם אותה במקום ריק כלשהו באולם. זאת הייתה ההתחלה. ההמשך היה קצת יותר ער. מזוודה מורמת, מישהו רץ, לא מגיע בזמן, שמים את המזוודה באולם, האיש נדחק, רץ למקום, כדי להיווכח שהכבודה היא לא שלו. הוא רץ חזרה לעמדה ומזוודה אחרת מורמת ומישהו אחר רץ. תוך זמן קצר ראית ריצות אל המחיצה מהמחיצה, אל האולם למחיצה וכך הלאה וכך הלאה וההלם הראשוני פינה מקום לצעקות " הנה המזוודה שלנו", "איזה דפק - לא שלנו", "היא שם" "היא כאן" קפיצות וצעקות כמעין מחול אפריקני רק בדיסהרמוניה מוחלטת.
בתי, נתי, שלוותה אותי במסע, היא בן אדם רגוע, בדרך כלל, והיופי שבדבר שגם בכאוס הזה, היא נשארה רגועה. מה שאי-אפשר לומר על אביה. היא רק פקחה עיניים על המזוודה שמורמת מעבר למחיצה, וכאשר זיהתה אותה עקבה אחרי הסבל ששם אותה במקום לשם ניגשה ושלפה אותה. ככה, בשעה טובה אספנו את שתי המזוודות שלנו.
בצאתנו מן המבנה החם והמהביל אל אור היום, לאמור בטמפרטורה של 33 מעלות בצל ערביים ו 75 אחוזי לחות, עטו עלינו הסבלים תפסו את המזוודות ורצו לפנינו עד לגדר מרושתת, ואנו רצנו אחריהם שמא נאבד אותם. שם עמדו נציגי סוכנויות התיירות המקומיות שהיו קשורים לסוכנויות הישראליות או לחברת התעופה שסיפקה את "חבילת הסיור" . היו גברים, ונשים חובשות את הבורקה. הם בדקו רשימה והורו לסבל לאיזה רכב לקחת אותנו. כאן צריך היה עין מיוחדת של צופה העומד ברכבי הספארי לגילוי עקבות של החתולים גדולים. שכן באותו מגרש חניה עמדו עשרות כלי רכב,אוטובוסים, מיניבוסים, מקסיבוסים, טנדרים, אופנועים ועוד סוגים שונים של דברים ממונעים סגורים ופתוחים, איך נתאר זאת, כמו "פאזל". זה ברוחב, זה באורך,זה בעוקם ימינה וזה בעוקם שמאלה, והסָבָל צריך לתמרן בין השבילים הצרים במבוך הזה עד שהוא מגלה את האוטובוס שלנו. הוא קיבל שני דולר, דולר למזוודה. קשה לתאר את ההלם ואחריו החיוך הגדול - "אָסָנטֶה, אסאנטה" תודה, תודה. אם הוא יזכה בעוד עשרה לקוחות כאלה באותו יום - הוא יהיה אדם אמיד. כאן, ליד האוטובוס מצאנו את בָרָאָכה הנציג של "זאנטורס" - סוכנות הנסיעות המקומית שלנו של חברת התעופה הישראלית שדרכה רכשנו את "חבילת הסיור". בראכה היה כולו חיוכים, אמתיים, לבביים,ואין לטעות. ככה הם כולם כשהם מחייכים אליך. מצאנו גם מיזוג אוויר עייף ובראכה הבטיח כי כאשר נזוז, גם המיזוג יזוז.
אנו ועוד זוג עם ילד היו החלוצים ובראכה מסר לנו שלאוטובוס צריכים להגיע 23 ישראלים, אשר מועדים לשני מרכזי נופש סמוכים .מתא סגור הוא הוציא מטלית ספוגה. אני מריח טחב, ובתי אומרת שזה ציפורן. "וואללה התרעננו". כך אומר לנו בארכה, ואנו מנידים בראש. משום מה חכינו כארבעים דקות עד ששמונה עשרה הישראלים הנעדרים הגיעו. לא שאלנו מדוע איחרו. אפשר בגלל הכבודה ואפשר משום שאחת המשפחות, זה הטיול השני לה, והם גיששו אחרי משהו, בלי לשים לב שמחכים להם.אפשר שפשוט היינו מותשים מלשאול שאלות.אם אתה באפריקה נהוג כאפריקני.
ג'מבו, ג'מבו - זנזיבר לאלה שמזהים ג'מבו עם מטוס רחב וארוך, או עם בורגר גדול, ייאמר שזאת מילה סוואהילית, השפה המדוברת במזרח אפריקה וזנזיבר ביניהן. המשמעות היא: שלום. במקור זה היה שמו של פיל גדול מפורסם. ג'מבו-to all of you ברך בראכה את החבורה, כשמניין הנוסעים היה שלם, לאחר ספירה כפולה. הגיע תורו של הנהג. מהניסיון שלנו בנסיעות ברחבי זנזיבאר, ונסענו בסיורים במהלך כול הביקור, שכן רק ככה אפשר לצאת מתחומי גן העדן הקטן, הנהגים הם להטוטנים.
הם מכירים את הרכבים ואת נהגיהם, וחשוב יותר את הדרכים והתנועה ברכב וברגל עליהם. וככה הוא תמרן, קדימה וברוורס, קדימה וברוורס, קצת שמאלה קצת ימינה, סיבוב קל, ועוד סיבוב עד שאף האוטובוס היה מול שער היציאה. כאן הוא האט כדי לעבור איזו גבשושית עפר, חתך ימינה כדי שלא לשקוע בשלולית עמוקה בצד דרך היציאה, שנוצרה על-ידי הממטרים בלילה, ותישאר ככה עד לממטרים הבאים. ככה הוא תמרן גם דרך המהמורות בנתיב היציאה. הוא עלה שמאלה וירד ימינה והתיישר עד שהגיע לכביש האספלט. בתחילתו הכביש הוא דו נתיבי בכול צד ועשבים שוטים באמצע, אבל זה נמשך קילומטר ומשהו ואחר כך כול הדרכים הסלולות בזנזיבר, הם חד נתיביים, כול מסלול ללא כול שוליים. דרכי העפר, שהם רוב הנתיבים, רובם רוחביים, אל לב האי, הם חצי נתיביים. אם רכב בא מולך עליך לעלות על שולי העפר או החול, תוך צפירות מתונות להולכי הרגל. הכול, בשקט וברוגע.
הגענו לשדה בשעה ארבע ויצאנו ממנו בערוב היום.מבחינת הזמן, זנזיבר חדשנית יותר מאתנו. אין שעון חורף, וצריך פחות חשמל. המקום המועדף לגור בו הוא בפאתי הדרכים, וזה מובן.המבנים, מאבן, ממלט, מעץ, מפחים,מענפים של עצי טיק, או תערובת של כול אלה מצויים בצפיפות בשולי הדרך.כבר כמעט חושך ואין אור בבתים למעט פה פנס לוקס, באיזו חושה עששית ובמקום אחר נר. "אין כאן רשת חשמל?"- אני שואל את בראכה. "יש - הוא עונה - אין כסף לשלם". וככה אנו עוברים על פני קילומטר אחר קילומטר של בקתות עלובות, עקומות ושוקעות, חלקם ללא חלונות, וזאת תערובת של בתי מגורים, מחסן שמשמש גם דיר, ואפשר מקום למכירת מעט ירק.
פה ושם מתהלכים האנשים, או מי שידו משגת רוכב על אופניים, שכן אופנוע זה מותרות שרק מעטים זוכים לו. וחושך, חושך. אם יש פנס אז זה משהו שמטיל אור דלוח כדי לחשוף כמה צמחים קמולים על דוכן- ירקן השכונה. פה ושם איזו עגלה קטנה רתומה לבן בקר גבנוני שחון, סוג הבקר שאופייני למזרח אפריקה. העוני והעזובה זועקים. מה שצובע את שולי הדרך אלה בגדי הנשים הססגוניים. אף שרוב הנשים חובשות בורקות ושמלות עד לקרסוליים, הלבוש מרהיב בצבעיו. שלא כמו באזור שלנו, שהוא שחור או כהה. הגברים חובשים תקיאה, כיפת תפילה מוסלמית. זאת לא חובה אלא בחירה של המוסלמים האדוקים. האיסלאם בזנזיבר הוא איסלאם מתון כמו שמצאנו בשעתו במדינות הקווקז, כמו באוזבקיסטן. יש גם אוכלוסייה קטנה של נוצרים אך אלה מצויים בעיקר בבירה "זנזיבר סיטי".
עוני, בערות,אבטלה בלא תקווה זנזיבר הוא השם שהעניקו לאי הערבים, ומשמעו "זנג'י ברא "- בדיאלקט הערבי "כושי החוצה".ליתר דיוק מדובר בסוחרי העבדים הגדולים, שזנזיבר הייתה בעבורם "מעברה" מרכזית- טרנזיט - לסחר של עבדים בין מדינות מזרח אפריקה לבין מדינות ערב, הודו והארצות הסמוכות במזרח הרחוק.אמריקה ייבאה עבדים ממערב אפריקה. האוכלוסייה מונה כיום כמיליון ורבע מיליון תושבים.הם מתפרנסים בעיקר מדייג, גידול חקלאי, דל למדי, תבלינים ותיירות. להערכת בָראכָה בתיירות מועסקים בין 8000-10,000 אנשים, והענף הזה הוא הענף המכניס ביותר. הרוב המכריע של התושבים מובטל. מספר התושבים שיודעים קרוא וכתוב הוא ככול הנראה עשרים וחמישה אחוזים מן האוכלוסייה. חרף העובדה שהממשלה המרכזית של טנזניה גובה כספים רבים מן התיירים, הן באמצעות אשרות הכניסה והן במיסים, בין השאר מיסי מלון, ומיסים באתרי התיירות, היא משקיעה מעט מאוד באי, לא בתשתיות ולא לרווחת התושבים. החינוך הוא לאלה שיכולים להרשות לעצמם לשלם בעבורו, כמו גם שרותי הבריאות.
התזונה של הילדים לקויה ובגיל צעיר מאוד תראה אותם כחושים, משוטטים ומבקשים נדבות או מנסים למכור איזו גלויה או מזכרת תיירותית קטנה אחרת . בכול מקום שבו ביקרנו מחוץ לכפר הנופש המדושן, במהלך הביקורים לאתרי התיירות השונים, נתקלנו בתנועה של אנשים נודדים הלוך ושוב, באין להם עיסוק אחר.העוני העמוק זועק בדממה שלו,העזובה בכול מקום היא סימן הכר. עלובי החיים באפריקה של היום. מראה מיוחד ריתק אותי,ועמדתי רגע מהורהר. על מדרגה של אחת הבקתות ישבה אם צעירה, ולידה ילדה קטנה. היא לא שחקה בבובה, או בצעצועיי חיות שמצויות באי. היא שיחקה בחול. הוא מצוי בשפע.
אבל לא תראו את כול אלה על פניהם. הם מחייכים, חיוך לבבי, חם - לא כאמצעי פיתוי, לרכוש איזו מזכרת או תוך הושטת יד לנדבה. חיוך לָזָר שהוא רצוי מאוד. רק חושפים את שיניהם הצחות בלובן ואומרים "ג'מבו". אפרת, עובדת סוציאלית שזה לה הביקור השני באי אומרת שהם תמימים, כמו ילדים. הם יושבים לעתים במעגל ושותקים. הם חולמים. הם מעולם לא יצאו מן האי ולעולם לא ייצאו ממנו. לדעתה אין גם הבדלים חריפים במעמדות באי שיש בהם כדי לעורר קנאה או חיכוך. אנסתסיה, רוסייה שגם לה זה הביקור השני, הגדירה אותם באוזניי כאטומים, עצלנים. לי זה היה אומנם הביקור הראשון, אבל הרושם שלי הוא שהם לא אפאטיים,ולא עצלים. הם טובים באופיים. הם כנועים לגורל ומשלימים אתו. בעת הביקור בכנסיה האנגליקנית ב"סטון טאון", החלק ההיסטורי של הבירה, שמייסדיה סייעו בחיסול העבדות, שאלתי את המדריך,ג'ונתן, איך זה שלמרות שהערבים המוסלמים אשר שיעבדו אותם בצורה כה אכזרית, והדברים מתועדים חזותית, הם נשארו מוסלמים.איך? " מתרגלים, אדוני, מתרגלים"- הוא ענה לי. ואני שחי בישראל, הנהנתי, גם כאן מתרגלים, לכל מיני דברים ותופעות בצורה תמוהה. פילוסופיה של חיים במשפט קצר אחד.
אנשי המסאי מי שבולט באי, אף שהם לא נמנים עם הרוב, הם אנשי שבט המסאי . הם תמירים וגופם חטוב ורזה. הלבוש הצבעוני שלהם, דמוי הטוגה הרומאית, מרשים. והמקל ביד וההליכה גאה הם האייקון שלהם . לא תראה מסאי בלי מקל ביד. בעת קנייה באחד הדוכנים הסמוכים לכפר הנופש שלנו, התיידדה בתי עם מסאי. יש לו טלפון סלולרי, והוא יכול להתכתב באנגלית סבירה. ניצלתי הזדמנות זאת ותוך כדי כתבת הפוסט הצגתי לו באמצעות הנייד של בתי כמה שאלות יסוד. על כך הוא ענה. " הבעיה בטנזניה שאנו ארץ ענייה מאוד. ואכן יש גם אנשים עשירים במדינה. אבל הם דואגים לעצמם ולמשפחותיהם. הם לא דואגים לאחרים. אשר לשבט המסאי, יש בינינו אנשים שיודעים קרוא וכתוב, אבל אלה מיעוט. מה שלי חשוב הוא שיבואו תיירים ואני אוכל למכור להם מזכרות ובכך להתפרנס ולקיים את משפחתי. אני מאחל לך יום נעים".
במילים ספורות אלה קבלנו תמונה על החיים בזנזיבר. הם באו מאדם גאה, גלוי לב, וחָם שמייצג במידה רבה את בני שבטו, אחד השבטים הוותיקים באפריקה, בעלי מסורת ושפה מיוחדות. בפסיעותיהם האצילות, בזוגות או בשלשות, על החוף עם שקיעת החמה במערב, כזאת שמעטים כמוה ראיתי בעולם, הם נראים כצללים אחרונים שיימוגו עם השמש.
ואגב מזכרות, למעט בחנויות בבירה, רוב העוסקים במכירת מזכרות הם רוכלים, גם אם יש להם דוכן, וכמובן אלה שנדבקים בך שתקנה משהו. כישראלי, הרי שלא אקנה דבר מבלי לעמוד על איזה מקח. זה חלק מן העניין. וכשעשיתי זאת עם זנזיברי שרדף אחרי, העירה לי בתי, ששום דבר לא יקרה לי אם אוסיף דולר, כי דולר בשבילו הוא סכום נכבד מאוד. המשכורת הממוצעת לשכירים, לדברי בראכה היא 200 דולר לחודש לשכבת העובדים הגבוהה.
יוסי כהן, הצלם, שאת צילומיו אני מביא, גם הוא טרח להתעניין. לפי הממצאים שלו נהג הטיולים שלנו מקבל על חצי יום עבודה 10 דולר וליום שלם 20. שומר במלון מרוויח כ 120 דולר לחודש, 8 שעות עבודה ביום ללא כל תנאים,ללא יום חופש, כלומר 30 יום בחודש, 4 דולר ליום עבודה, ומדובר במשכילים שמדברים מספר שפות. אלה כאמור מיעוט שבמיעוט.לכן, אימצתי את המנטרה של בתי בנוגע להתמקחות על המחיר. בתי בראותה דוכן של ציורי קנוואס ועליו חיות אפריקה, ביקשה שהמוכר יוריד את הבד מן המסגרת. היא עשתה שתי מצוות. אחת כמה עשרות דולרים לבעל הדוכן או לסוכן של יוצר הציורים. השנייה, בהקדישה יום בשבוע לגן ילדים אפריקני בתל אביב, שבו כולם ילידי הארץ ולא ראו את ארץ מכורת הוריהם, היא הביאה להם את הציור והוא תלוי בגן. במקרה אחד כשמישהו רץ אחרי עם תקליטור, שילמתי לו את המחיר שביקש מבלי לדעת אם הדיסק בתוך העטיפה בכלל פועל.הסתבר שהוא פעל. זאת זנזיבר המקורית, האוטנטית, שתושביה נשארו משועבדים, אבל לא לערבים אלא לגורל. זנזיבר שלא מופיעה במצגות הפרסומת לאי הטרופי הכובש ביפי האתרים שבו, בחופיו ובמימיו..
אורות בקצה האופל לאחר קרוב לשעת נסיעה במרחק של 60 ק"מ משדה התעופה, ראינו מרחוק אורות מנצנצים,אורות לבנים וכחולים, כמו יהלומים נוצצים ומעל - אורות מהבהבים. אלה הם הסימנים שאנו מתקרבים למחוז חפצנו. האורות למטה של כפרי הנופש ולמעלה של צלחות הסלולר. הגענו לקצה האצבע בצפון מזרח האי לחוף "פואני משנגאני",- חוף פוואני- חלק מן המחרוזת של לבן טורקיז שמעטרת את זנזיבר של מעלה.כאן מצויים אזורי החמדה, של כפרי נופש ברצף אחד.
חזרנו למאה ה-21 .תהליך הקבלה היה מהיר, נרשמנו,הגשנו דרכונים אלה צולמו והוחזרו, שמו רצועות פלסטיק על הזרוע כדי שלא נזדקק לשלוף תעודות לאתרים השנים במלון,ויש רבים, הב"בֶל בויס" הביאו את המזוודות לחדר ותוך דקות מצאנו את עצמנו בבונגלו בנוי מעץ טיק, מדורג בחוץ, בעל שתי קומות, בכול קומה שלושה מעונות אירוח.
בכניסה לחדר שכחנו בבת אחת את כול התלאות של ההגעה, ועינינו תרה אחר כול פרט בעיצוב המיוחד של החדר בסגנון זנזיברי משופר ומהודר וכל פרט בו עשוי בטוב טעם. זאת נוסף על כול אמצעי ומכשירי המודרנה ומרפסת שצופה לכפר ובמרחק קטן לים.למחרת בקומנו ובלכתנו לחדר האוכל, יכולנו להתרשם שכול הכפר הוא גן טרופי יפהפה אחד, מתוכנן להפליא, על המבנים, השבילים, הכיכרות, מבני הניהול והכנסים. יש בו שתי בריכות, אתרי משחקים, ארבע מסעדות- מסעדת מזנון מכול טוב, מסעדה תאילנדית, מסעדה הודית ומסעדת יוקרה שרק בעבורה צריך לשלם ויש שלושה מזנונים מהירים אחד מהם בר, ואחד לאכילה בשעה שרגליך שרויים במים חמימים. יש גם ספא, סאונה, חדרי עיסוי וטיפולי יופי. ויש חוף פוואני, ברוחב של עשרות מטרים, לבן, לבן, ובשעות הבוקר המוקדמות, החרוצים מבינינו יכלו לראות את תהליך השפל של הים שנסוג בעשרות מטרים, והפס הכחול נעלם ונשאר רק הטורקיז, הטורקיז של האוקיינוס ההודי אשר בזנזיבר הוא בולט ביופיו אחרי כמה שעות באה הגאות והים החזיר לעצמו את האלמנטים שהוא השאיר בנסיגה, למעט כמה צדפים שגם אני אספתי. הגאות והשפל שחווינו, היה גם משל למציאות בזנזיבר.
היו תיירים, רבים מהם מגרמניה, שלהם זה היה מקום מרגוע ומנוחה מן העבודה ומזג האוויר החורפי בבית. רבים מהם באו רק לשם כך, מארץ צפונית מערבית, לארץ טרופית. והיו, והישראלים בראשם שיצאו כקבוצות שבמסגרתם באו או כיחידים וכהתארגנות מקומית, כמונו עם עוד מספר ישראלים שיצאו מדי יום לאתרי התיירות שהאי מציע.
לא היה מנוס מלשוב למציאות הקשה, אך הפעם ללא ביורוקרטיה של שדה התעופה. כאן הם יושבים ליד מה שאמור להיות איזה בית קפה,או תה ומשקה קל, שגם לכך אין ידם משגת. הם יושבים. יש שמדברים בשקט ויש שדוממים, מגניבים עין לקבוצת הזרים. אם הם מחכים למשהו, אז זה אולי לבודו . גם משיח צדקנו לא מוכר כאן. שמתי לב כי לא ראינו כמעט חתול או כלב ברחובות. הנחתי הראשונה הייתה כי במצב הקיים התושבים צדים אותם למאכל. אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה ההפוכה. הם אינם כי אין להם מקורות מחייה,אפילו לא פחי זבל. תימוכין לתיאוריה שלי קבלתי כאשר שהינו לעת ערב בשוק של "זנזיבר טאון". שם היו חתולים ואחר כך שמתי לב כי גם ליד המלון אלה הסתובבו.
מכול האטרקציות שאני ראיתי ולא ראיתי את כולם, מראה אחד הפעים אותי במיוחד. התעכבנו כמה שעות כדי לראות את המראה במפרץ מיצ'מאווי, לשון צרה בחוף המזרחי. הרכב צריך היה לחנות מחוץ למקבץ של מבנים ואנו אצנו רצנו עד שדרך שער הגענו לחוף.שם ראינו את השמש טובלת בים בצורה שכמוה אני לא זוכר שראיתי במסעותיי, למטה או מן האוויר. אמרתי, לעצמי ולאחרים, שרק לראות את השקיעה הזאת ואת הצבעים שהיא צובעת באופק על הים והחוף היה כדאי לבוא.
זה יכול היה לראות פינאלה של מסע חווייתי, אלמלא תהליך העזיבה, שעלה באלמנטים שלו על תהליך הקבלה, וכול זאת תוך ציפייה מורטת עצבים להגיע למטוס הממוזג. ובכול זאת כשאני מעלה בכתובים את הביקור הקצר והאינטנסיבי הזה, אני אומר שזה היה כדאי, מכול בחינה שהיא. לא התנזרתי מן השפע שהציע לי המקום. עם זאת למדתי, ולו ביעף, להכיר חלק זעיר מאפריקה, מקצת מאנשיה, והתלאות שהם עוברים ב"גן העדן הטרופי היפה". איש לא שאל אותם אם הם רוצים לצאת לאוויר העולם, כמו שלא שאלו אותנו. אבל הם לא לחופש נולדו, לא כמונו ואף לא כמו "אלזה הלביאה" אלא לעבדות העוני.
שבוע לאחר שובי בעוברי באחד הרחובות בדרומה של תל אביב, נתקלתי באדם שחור שירד מאופניו.באיזה דחף פתאומי אמרתי לו " הָקונָה מטאטא". הוא נדהם, חייך, אמר "הקונה מטאטא- ג'מבו- חבר", עלה על אופניו ונופף לשלום.
