שניים סינים עם כינור קטן

אני בשנזן, סין, והקולגה, א. שנמצא כאן כבר מספר שנים יודע על אירועים לאורחים ומבקרים בעיר. במהלך השבוע הוא הזמין שני מקומות לטיול שארגן משרד החוץ של מחוז פוטיאן, בשיתוף ערוץ המדיה שנזן דיילי לאורחים באזור, סינים ואשר אינם סינים.

הכול כלול - הכול חינם.

לא ידעתי מראש מה המניע מאחורי פעילות כזו, אשר בכל מקום אחר בעולם עולה כסף, ומיד כאשר עליתי לאוטובוס ושמעתי את ההסברים הראשונים, היה ברור לי שיש כאן אינטרס כפול: מחד-גיסא, "הסבר פניך לתייר", ומאידך מתן אפשרות למוסדות החינוך והבריאות, פרטיים וציבוריים גם יחד, לתפוס יותר דגים, ומאחר שזרים נחשבים כאן לדגים שמנים, אז אולי אפילו מדובר ברשתות דייגים ואולי אף בספינות דייג.

מסתבר שבאחד מערשי הקומוניזם המרכזיים, למדו, או שיודעים מימים ימימה, שדגים אסור לחלק, אך חובה על השלטון לספק לשוק כלים לתפיסת הדגים.

התחלנו את הסיור בבית חולים. מאחר שלא הצלחתי לקבל תשובה אם בית החולים הוא פרטי או ציבורי, אני מניח שמדובר בפרטי (אני מאמין שכאן בסין כשלא מקבלים תשובה הנחת הבסיס צריכה להיות שהתשובה היא שלילית), פרזנטציה, פגישה עם הבוס הגדול גדול של המחלקה הקרדיולוגית, וביקור במחלקה הקרדיולוגית. כאשר חיפשו מתנדב מבין המטיילים לבדיקה קרדיאלית, כבעל ניסיון התנדבתי, נשכבתי על מיטה כמו כיסא חשמלי, חיברו אותי לאלקטרודות בחזה, ואז הרעידו אותי לכל הכיוונים, הדופק שלי היה (כהרגלו) גבוה, אבל יצאתי חי. עם הפרופסור דיברתי על הבטא בלוקר, תרופה שאני לוקח באורח קבוע להורדת הדופק, הוא אישר לי את הסוג, והעיר אף שהמינון קטן מידי, ובמקביל דחף לי כרטיס ביקור לכל מקרה, ואני כמובן לקחתי. איך אומרים בעברית "נישט צבאדארפען" או ביידיש "על-מנת שלא להשתמש", והכל לתשואות האחיות וקבוצת המטיילים.

מאד רציני

המשכנו לבית הספר הפרטי הבינלאומי, תלמידים מגיל 6 עד 17. מאוד מרשים, בחדר המוזיקה לא היו שניים סינים אבל היו הרבה כינורות קטנים, צילמתי. בהמשך היינו בבית חולים נוסף, ציבורי ופרטי, 1,700 מיטות, נראה מאוד מאוד רציני. אחר כך טיילנו בשמורה אקולוגית מדהימה.

מספרים לי שלפני כמה עשרות שנים, נכרתו בסין כל העצים, מה שחיסל את הציפורים והפרפרים, והשפיע השפעה קשה על האקולוגיה בכלל. כיום הסינים מנסים לשקם את המצב ומתחילים בשמורות, שם הם מטפחים מחדש זני ציפורים ופרפרים במטרה לקדם את הסביבה האקולוגית ולהשיבה למצב לפני המתקפה על עצי סין.

ארוחת הצהרים - אף היא חינם, ארוחת מלכים. בכל תחנה קפה, שתייה קרה, עוגות, בכל תחנה התייחסו אלינו כאל VIP.

אני כבר יודע ששנזן זה הקרם של סין, אני יודע גם שהסביבה שאני נמצא בה ומסתובב בקרבה היא קרם דה לה קרם (אם כי מעמד ביניים פלוס רחוק מאוד מעשירון עליון) אבל אני לא יכול להשתחרר מהתחושה המאד חיובית של קבלת האורחים, הכבוד לאורחים, ובכלל הכבוד לזולת, ארשת הפנים המחייכת והחיובית בד"כ, המשפחתיות, הורים, ילדים, תינוקות, ברחובות ובפארקים, ממש כמו בארץ, אך ללא הדחיפות, ללא הקללות וכמובן ללא המנגלים.

המשך יבוא? אולי.