חיים מתחילים עם הולדתו של אדם ומסתיימים עם מותו, אך כאן, בספרה של שרה אהרונוביץ'-קרפנוס, מתחילים אלה עם הולדתה של אחת ומסתיים עם מותו של אחר. פלא הכתיבה הוא, שמהלכי חיים כאלה, שאורכים עשרות שנים מתכווצים למאות אחדות של עמודים כתובים, שבאים לספר סיפור ואגב זאת להנציח את האנשים ואת המאורעות שליוו אותם, וטוב שיש מי שיכתוב אותם, יציל אותם מן הנשייה וייתן במילותיו אחיזה נוספת בחיים. אם זו אחיזה של הכותב עצמו, אם זו אחיזה של הנכתבים.
אבל נתחיל בהתחלה.
"שלושים ושש שעות צעקתי וסבלתי, סיפרה לי אמי, 36 שעות של צירים וכאבים מהגיהינום עד שיצאת לאוויר העולם! והביטה בי במבט שהכיל בתוכו את כל ייסורי האנושות כולם, החל מימי בריאת העולם." זה מלווה אותה והיא חושבת: "איך הייתה מסוגלת להתייסר ולסבול שעות רבות כל כך ולמה איש לא בא לעזרתה? מוחי הרך בשנים סרב להבין." נראה שכל מילה נטבעת ונטמעת במוחנו הרך, כל דבר יכול להתפתח לטראומה בלי שאיש ירצה בכך. דומה שהדברים שהובאו בפתיחת הספר, ולא בכדי, בעוד המחברת אך ילדה בת חמש מלוות אותה לאורך השנים ומעצבות, לפחות בפן הזה, את גישתה לחייה ואת נקודת מבטה עליהם. הנה כך היא כותבת בעמוד שלאחר מכן: "הזרע שהונבט אז בתודעתי מבלי דעת, הצמיח שורשים שחדרו, העמיקו והתעצמו במשך השנים, הזינו גזע מוצק ומסוקס, שהתעבה והיווה בסיס פורה לענפים שכבדו ברבות הימים, השתרגו ומילאו את גופי עד מחנק והאפילו על חיי." כך, מה שנתקבע בתודעתה הביא אותה להחליט החלטה גורלית: "גמרתי אומר בלבי, אפוא, כבר בגיל צעיר מאוד כי לא אלד. לא אם יתלוו לכך כאבים על-אנושיים כאלו." (עמודים 7-8)
האם אכן תמנע מעצמה בעקבות זאת פרי בטן בהמשך חייה? האם יפקדו אותה טראומות נוספות? הנה היא כותבת: "אני מצאתי את אמי מוטלת על רצפת חדר המקלחת הקרה בתחילת חודש פברואר 1969, בלילה סגרירי, ונוזל כהה ועכור זב מפיה." (עמ' 11)
הקורא אולי שואל, מה, כבר בתחילת הספר קורים לה כך דברים? ובכן אומר כי הספר כתוב בזרם התודעה, אין בו מוקדם ואין בו מאוחר והקורא מוזמן להיטלטל בין הזמנים ובין גלי חייה ולחבר את הנתחים, שכן זהו פסיפס של חיים שהמחברת ידעה להצמיח ממנו את עצמה. לאחר הכול, היא עשתה זאת בדרך בה רצתה ובה בחרה, אם כי ייתכן שאנו שוגים לחשוב שהדרך בה אנו הולכים אכן נבחרה על ידנו מדעת, ולא שנצרבה בנו משך 36 שעות כאלה ואחרות, או לאורכן של 36 שנים תמימות. ממש כמו ששנות חיים יכולות להתכווץ. ממש כמו שרגע אחד יכול להתמתח.
כך או כך, ילדותה ונערותה לא שגו בהרבה שושנים. היא נולדה בקריית שלום, בדרום תל אביב, בשנות החמישים של המאה הקודמת, מיד לאחר קום המדינה, שאז נבנו אותם בתים משותפים קטנים בני שתיים או שלוש קומות כדי לשכן בהם עולים. המחסור היה נחלת הכלל, אך ילדות היא ילדות והיה לה, אם לטוב ואם לרע טעמן וריחן של השנים ההן, ונותרו לה זכר מורותיה וזכרו של אותו בית ספר שמעבר לגבעה. והיה צלילה של שכונה קולנית, ושל שמש קופחת ולחלופין של קור. של משחקי ילדים תמים ולעתים חסרי תמימות, והחלונות הפתוחים שגרמו לאלה להציץ לחייהם של אלה, וקולותיהם של אלה נשמעו באזניהם של אלה, וטפיחת הרוח שהכתה בכבסים הלחים שעל החבלים.
לעומתם כל זה הייתה שרועה תל אביב של אז, העיר הגדולה והקורצת בחלקה הוותיק וההומה, על בתיה, מדרכותיה, בתי הקפה והחנויות שבה - כל אותם רחובות שוקקים שהיוו עולם אחר ומשאת נפש עבורה, וקראו לילדה ההיא להריח, להתבשם ולשוטט.
אך כעבור אלו שנים ובמפתיע, אמה כבר איננה. זה בא פתאום, היא מוצאת את מי שהייתה בין הלוחמים טרם קום המדינה מוטלת חסרת חיים, ואז היא נלקחת עם אביה לקנדה, בעל כורחה אך בעקבות אחותה שנישאה והיגרה, שם היה עליה להתחיל שוב את חייה מחדש וללמוד שפה חדשה. לרוע המזל - באותה עת שאותה ארץ פתחה דלתותיה לפליטים ניצולי שואה, לא פסחה בהלת הלב על נפשו של האב האוהב והמוכשר, בן למשפחה מרובת ילדים ענייה ומרודה מז'יטומיר, חייל רוסי בעברו שנשבה בידי הצבא הגרמני - והנה כמו באו השלגים של הארץ החדשה והִשּיבו בנפשו את רוחותיה הרעות של המלחמה, החיו אותן ואלה החלו מתעתעות בו ומענות אותו.
אבל שם גם, בחורפים הקפואים של קנדה, על-אף ולמרות הכול צמחה הנערה זהובת השיער וכחולת העיניים כמעט בכוחות עצמה, אף עשתה עם אחותה להקל על אביהן את שנותיו. שלוש שנים חלפו עליה שם, בוויניפג, אליה הגיעה בגיל שש עשרה, עד שקיבלה החלטה והיא ועוזבת אותה מאחוריה, עושה דרכה לבדה חזרה לישראל.
"היה זה יום בהיר במאי 1972 כשנפרדתי מאבי ומחשבה עברה במוחי, אולי זו הפעם האחרונה שאראה אותו. לא רוצה להפסיד יום עבודה, אמר. את שתי חברותי ליוו הוריהן. הו ואני יצאנו את גבולות קנדה לטיול באירופה, שבסופו נחנה בארץ. הן לביקור, אני כדי להישאר." (עמ' 184). כאן, בישראל, היא מתחילה לחיות בפעם נוספת את חייה מחדש, והיא פוגשת במי שהפך להיות האיש של חייה, שגם ממנו, אם כי כעבור עשרות שנים, נאלצה להיפרד כי הנה עולם של מעלה קרא לו.
אבל אם נשוב לדילמה הגדולה של הספר, ולשאלה באיזו מידה נותרה והשפיעה טראומת הילדות שהותירו בה דברי אמה, נמצא פרשה גדולה ועזה שהנה מתפתחת וטופחת בפניה: כי לאחר הכול, הכמיהה גוברת ומנקרת, הטבע דורש את שלו, ההִתאוות המוּלדת לאימהות מוצאת דרכה אליה, אינה פוסחת עליה, והאיש שאתה מלווה ברצון ובאהבה את מאווייה.
אך דא עקה - הדרך לא פשוטה, ובלשון המעטה אינה קלה.
"דמעות. הן צפות ועולות וגרוני נשנק בתסריט כמעט ידוע מראש: מוקרן סרט ובו מראים אישה שאך ילדה אוחזת בזרועותיה את תינוקה. אני דואבת על דבר שיכול להיות ולא קרה ויודעת שזו חוויה שלעולם לא אעבור. חוויה שנמנעה ממני ואין להאשים בכך אף אחד. אולי אלוהים הגן עלי בדרכו. לעולם לא אדע. ואז אני נזכרת בהסבר שנתתי בזמנו לבתי, 'לרצות ולא להשיג', וכל התייחסותי משתנה." (עמ' 250)
כן, כך היא כותבת, מי שקיבלה החלטה שלא ללדת עוד בהיותה ילדה: "הסבר שנתתי לבתי". בתה, אני אומר, מצטט את המילים, ומה היא הסבירה ואיך הסבירה לבתה את אי-רצונה ללדת, ומי היא אם כן הבת הזאת? איך ומאין הגיחה לאחר הכול והאירה את חייה וחייו של האיש שלצדה?
מסתבר שיש יותר מדרך אחת ללדת - אך סיפור ארוך ופתלתל, מרתק והרפתקני כובש שוב את חייה וחיי האיש שלה, כמו את הקורא, והופך להיות הרפתקת חייה. נראה שהתמזל מזלה כאשר הבחינה בו בהיותה בצעירותה באותו אולם קולנוע, וידעה בחושיה כי זה יהיה האיש שלה. ולא שגתה. הוא תומך ומסייע, הולך אתה בכול והיא חבה לו על כך - אבל איני מוצא לנכון להיכנס לסיפור ההרפתקה הזה, שמטלטל את מחשבותיה, את תחושותיה, את חייה - ומותיר אותו לקוראי הספר כדי שיטלטל אותם יחד עמה.
אבל החיים גם מפצים. באלו דרכים שונות, נראה שלאחר הכול אכן פיצו אותה. כי אלה הביאו אותה להיות שאפתנית בלתי נדלית: פעילה חברתית, סופרת ומשוררת, מעצבת וציירת, ואולי לא מניתי הכול. גב הספר עשיר בתיאור עיסוקיה או כישוריה.
מפצים, אמרתי, אכן כך - אבל באותה מידה הם יודעים להכות - וכך מסתיים הספר ביקיצה מחלום ממושך שחוותה, כשהיא נותרת ללא האיש שפסע עמה ונתן לה ידו במשך יותר מארבעים שנות חיים משותפים. נחמתה היא בתה שלצדה.
רובו ככולו של הספר, בשפתו העשירה ובתיאורים שאינם חוסכים דבר, ברישומים מעשי ידיה שנותנים ביטוי בדרך כלל לטראומות שבה, נכתב בעוד האיש שלה בחייו, ועם לכתו למנוחות התווספו הדברים על מחלתו ומותו. ומתוך שהשנים כמוהן כימים, והימים כמוהם כשעות, כך מתוך הכוח שבה היא כותבת: "תמו 36 השעות ושנות הכאב של אמי. תמו 36 השעות שעיצבו חיים שלמים. את חיי שלי." (עמ' 326)
כאלה הם חיי שרה, וכמו בדחף של קיטור הם נמשכים מתוך מחויבות למי שהיו אתה ולעצמה, בידיעת יכולתה ובעוצמה מלאה.
- שרה אהרונוביץ' קרפנוס: "36 שעות", הוצאת המחברת 2016, 327 עמודים.
