לא-מוסלמים תחת שלטון האיסלאם

מעמדם המשפטי-דתי של הלא מוסלמים בתקופת הכיבוש הערבי-מוסלמי של הארץ (640 -1099) נקבע על-פי חוק המלחמה המוסלמי ו"תנאי עומר". השליטים לבית אומיה גילו בדרך כלל יחס סובלני כלפי הכופרים מפני שהעדיפו לקבל את מס הכופרים על אילוצם להתאסלם. אבל, השליטים שבאו אחריהם מבית עבאס והפאטימים הכבידו את עולם על הכופרים.

חוק המלחמה קבע שעל הנכבשים לקבל עליהם את האיסלאם או לקבל מעמד של בני חסות. מעמד זה היה מעמד של נחיתות וכלל הכנעה,ויתור על הגנה עצמית ותשלום מס למוסלמים. אבל, המעמד הנחות גם הבטיח זכות לחיים, הגנה על רכוש וחופש הפולחן במיגבלות מסוימות.

בשלב כלשהו לאחר הכיבוש כינסו חכמי האיסלאם את התקנות מימי מוחמד למסמך הנקרא "תנאי עומר". החוקרים מייחסים את המסמך לעומר השני (אבן עבד אלעזיז מבית אומיה 717 - 720) ולא לעומר הראשון עומר בן ח'טאב (634 - 644), כובש הארצות. לדעת משה גיל אין לקביעה זו בסיס.על-פי גירסתו זמן חיבורם של "תנאי עומר" אינו ידוע אבל הוא מאוחר. יש חוקרים המשייכים את המסמך למחצית השנייה של המאה ה- 8 בעוד אחרים בדעה שהוא התגבש במהלך המאה ה-9. הנוסח הקדום ביותר פורסם ב-820 ע"י שאפי. "תנאי עומר" זהו קובץ תקנות לגבי המדיניות כלפי לא-מוסלמים.

משה גיל סבור שאומנם פורסמו תקנות המגבילות את חופש הפעולה של הלא- מוסלמים אם כי קיימת אי- בהירות לגבי מועד פרסומן לראשונה. אך להערכתו לא הקפידו על אכיפתן. השליטים לבית אומיה הקפידו על שמירת זכויותיהם של בני החסות בייחוד מבחינה כלכלית. הכליף עומר בן עבד אלעזיז הורה למושליו לא להרוס בתי כנסת, כנסיות ומקדשי עובדי אלילים. עצם העובדה שצריך היה לחזור ולפרסם את התקנות מוכיח, לדעת גיל, שלא היה ניסיון מתמשך לאכיפתן, אם כי מוסכם על החוקרים שהכליף הפאטימי אל-חאכים החריף את הגזירות.

נחמיה לבציון קבע שבמאות הראשונות לשלטון האיסלאם "בני החסות" נהנו מיחס סובלני משום שרוב הזמן לא אכפו השליטים את "תנאי עומר". לבציון סבור שהשליטים נמנעו בייחוד מלעשות זאת לגבי האיסור להעסיק לא- מוסלמים במינהל. השליטים נזקקו לנוצרים וליהודים במינהל.

שלמה דב גויטין, קבע במחקריו על ה"חברה הים-תיכונית" ש"פרט לשתי הרדיפות יוצאות הדופן הללו (בימי הכליף אלחאכים, ובספרד האנדלוסית) לא הייתה מדיניות של רדיפות.

היו רדיפות דתיות אבל לא גזירות שמד כמדיניות - הרדיפות נגד לא מוסלמים היו ספורדיות:

הכליף העבאסי ארון אלרשיד (786- 800) נתן ב-807 הוראה להרוס בתי כנסת וכנסיות, אבל אין מידע שההוראה בוצעה.

הכליף אלמותוכיל (847 - 861) לא רק הקפיד על אכיפת "תנאי עומר", אלא אף הוסיף הגבלות משלו:

יצירת הבדלים בלבוש לשם זיהוי לא-מוסלמים - הוטלה חובה ללבוש צעיף צהוב, וכובע עם שני כפתורים ובצבע שונה מזה של מוסלמים.
צו הריסה לכנסיות חדשות ובניית מסגד במקומן היכן שהשטח מתאים, והחרמת עשירית מבתי הנוצרים.

הלא-מוסלמים חייבים לתלות דמויות שטן מעץ על בתיהם כדי להבדילם מבתי מוסלמים, ואסור שבתי כופרים יהיו גבוהים מבתי מוסלמים.

גם קברי כופרים חייבים להיות נמוכים מקברי מוסלמים.

הכליף אלמוקתדר (908 - 932) הוסיף אף הוא הגבלות חדשות:
חל איסור על העסקת לא- מוסלמים במשרות ממשלתיות, מלבד ברפואה.
תקנות לבוש חדשות- על הכופרים ללבוש בגדים בצבע הדבש ועל ילדיהם להדביק פיסות בד צבעוניות על בגדיהם.

הכליף הפאטימי אלחאכים (976 - 1020).יש עדות על רדיפות והמרת דת מאונס בימי הכליף הפאטימי אלחאכים. ניסים דאנה, תאר בספרו את מדיניות אל-חאכים כלפי הנוצרים והיהודים. בראשית שנות ה-1000 הוציא הכליף פקודות נגד הלא- מוסלמים, "בני החסות":

• הנוצרים הצטוו ללבוש בגדים בצבע כחול, חגורה ומצנפת שחורה, ולענוד צלב עץ (או על-פי גירסה אחרת, מברזל) במשקל 5 ק"ג על הצוואר. על-פי גירסה אחרת מדובר היה בבגדים שחורים.

• נשות היהודים והנוצרים הצטוו לנעול נעל אחת אדומה ואחת שחורה.

• היהודים חויבו אף הם ללבוש אבנטים שחורים ולשאת על צווארם ראש עגל מעץ (ההקשר: חטא עגל הזהב) על-פי גירסה אחת וחישוקי עץ שמשקלם קצת יותר מ-2 ק"ג לזכר ראש העגל שעבדו לו במדבר, על-פי גירסה שנייה.

• הכליף ציווה להרוס את כנסיית הקבר של ישו בירושלים ולבנות על חורבותיה מסגד וציווה להפוך 2 כנסיות נוספות למסגדים. הוא אסר על הנוצרים לחגוג את איסתר, אסר עליהם לקיים תהלוכות ואף ציווה להרוס את כל הכנסיות והמנזרים בארץ. הוצא גם צו על הריסת בתי כנסת.

• איסור השימוש ביין שהנוצרים והיהודים השתמשו בו לצרכים דתיים.

• השלב האחרון במדיניות הרדיפות של אלחכאם נגד לא- מוסלמים הייתה ההוראה להתאסלם או לעזוב את הארץ. כתוצאה מגזירות אלה הייתה בריחה גדולה של בני חסות, נוצרים ויהודים מהארץ. חוקי השמד התקיימו עד 1014, על-פי גירסה אחת ועד 1017 על-פי גירסה אחרת. הכליף חזר בו והרשה לאנוסים לחזור לדתם, הירשה לבנות מחדש בתי תפילה שנהרסו והודה ש"מוסלמי מאונס אינו מוסלמי אמיתי". על-פי גירסה אחרת נמשכו הרדיפות עד סמוך למותו ב-1020 ורק בימי יורשו א-זאהר בוטלו הגזירות.

הנוצרים סבלו הרבה יותר מהיהודים מרדיפות. הנוצרים נקלעו בין הפטיש לסדן. היחס אליהם הושפע מהמאבק בין הערבים לביזאנטים. עושרן הרב של הכנסיות והמנזרים שמקורו היה מתרומות שהגיעו מהעולם הנוצרי עורר את חמדנותם של השליטים הערבים. גורם נוסף שיצר מתחים בין השליטים הערבים לנוצרים הייתה תלותם של הראשונים בפקידות הנוצרית, בהעדר שכבת משכילים ערבית שתחליף אותם.

בשלהי השלטון האומיי היו רדיפות נגד הנוצרים. בימי השליט האומיי עבד אל-מלכ (685 - 705) היו פגיעות בכנסיות וגביית המיסים מהנוצרים נעשתה ביד קשה. בימי השליט הישאם בן עבד אל - מלכ (724 - 743) כשבעים עולי רגל נוצרים הוצאו להורג ע"י המושל הערבי של קיסריה ורק שבעה ניצלו כשהסכימו להתאסלם. ששים עולי רגל נוספים נצלבו בירושלים והנוצרים נאלצו מספר פעמים לפדות את כנסיית הקבר כדי למנוע הריסתה.

בימי השלטון העבאסי היו לעתים רדיפות. בימי השליט אל-מנסור (745 - 775) הורדו הצלבים מעל הכנסיות, מס הגולגולת הועלה לגבי הנוצרים ואף הנזירים חויבו לשלמו. בימי השליט ארון אל-ראשיד (786 - 809) ניתנה הוראה להרוס כנסיות. בימי השליטאל-אמין (809 - 813) בוצע הרס כנסיות. בימי השליט אל-מאמון ( 813 - 833) נערכו פרעות בנזירים ופגיעה בכיפת כנסיית הקבר. בימי השליט אל-מותוואקי (847 - 861 ) הוטלו קנסות כבדים על-כנסיות. בימי אל-ראדי (934 - 940 ) נערכו פרעות בנוצרים בירושלים ושתי כנסיות נהרסו ובשלהי שלטונו או בראשית ימי אל מותאקי (940 - 943) נשרפה כנסייה באשקלון ולאחר שיקומה הפכוה למסגד.

המקורות המוסלמיים על יחסו של אבן טולון ששלט בארץ בין 878 ל-884 ללא מוסלמים סותרים זה את זה. יש המייחסים לו יחס חיובי ויש המצביעים על תופעות שליליות. מילכה לוי- רובין מסתמכת על הכרוניקה השומרונית לגבי יחסו של אבן טולון ללא- מוסלמים. הכרוניקה מביאה את התקנות שתיקן אבן טולון לגבי לא מוסלמים שכללו דרישה ללבוש סימנים מבדילים ולקבוע צלמים על דלתותיהם. כמו-כן הוא אסר על שתיית יין, על הרמת קול בתפילה, על תקיעה בשופר. הכרוניקה אף מדווחת על הריבת בית כנסת והריסת בתי קברות לצורך בנייה שיזם.

עד אמצע המאה ה-20 החוקרים היו בדעה שבתקופה הערבית- מוסלמית השליטים היו נתונים ללחצם של אנשי דת קנאים שתבעו להקפיד על אכיפת "תנאי עומר". אבל, הדעה כיום היא שבמאות ה- 10 וה- 11גברה הקנאות הדתית ועמה הניסיונות לאכוף את "תנאי עומר". ברנרד לואיס הסביר שהקנאות הדתית גברה על-רקע המאבקים בתוך האיסלאם בין הסונים לשיעים ובין האיסלאם והנצרות. אבל, האנרכיה ששררה ברוב התקופה הפאטימית לא איפשרה אכיפה קפדנית.

מילכה לוי-רובין מסתמכת במחקר מ-2003 על הכרוניקה השומרונית של אבו אלפתח אלסאמרי אלדנפי שנכתבה בשומרון לאורך המאות ה-8, ה-9 וראשית ה-10. היא הביאה מקורות לגבי התקנות לגבי הלא-מוסלמים לפני ימיו של הכליף אלמתוכל (847 - 861 )שהיה הראשון שפרסם קובץ מגבלות מפורט ומסודר. מכאן, שעד סביב אמצע המאה ה- 8 כליפים שונים פירסמו הגבלות שונות אבל לא היה קובץ תקנות שלם. לוי- רובין דוחה את הדעה שרווחה בקרב החוקרים שאלמתוכל ואלחאכם (998 - 1021) היו יוצאי דופן לגבי מדיניות האכיפה. זאת בניגוד לדעת החוקרים בעבר שהמגבלות בימי שני כליפים אלה היו "אירועים חריגים" ו"לא היה ניסיון מתמשך לאכיפתם שלהכללים והנוהלים הללו".

לוי-רובין קובעת במחקרה שהכרוניקה השומרונית משקפת מצב שונה ממה שסברו החוקרים. רשימת התקנות של אלמתוכל לא הייתה אירוע חריג אלא נקודת מפנה שממנה ואילך הייתה הקפדה מסודרת ועקבית על אכיפת התקנות.

אומנם תחת הכיבוש הערבי הייתה ירידה ברדיפות הדת יחסית למצב בתקופה הנוצרית - ביזאנטית, וחופש הפולחן עם הגבלות מסוימות ניתן לכופרים והם יכלו לעבוד לדתם, ואף לנהוג על-פי דיניהם, ללא הפרעה, אבל הלא- מוסלמים הוגדרו כנתינים סוג ב', קיבלו מעמד של "בני חסות" שפירושה היה כניעה, ויתור על הגנה עצמית ומצב של נחיתות תמורת הזכות לחיות, לקיים את מצוות דתם ולהחזיק ברכושם.

אלה מקצת מהתנאים המיוחסים ל"תנאי עומר":

בתי כנסת ובתי כנסיות - נאסרה הקמת כנסיות חדשות או מקומות תפילה אחרים או מנזרים או תא חדש לנזיר. נאסר להקים בתי כנסת חדשים או לשקם ישנים. אסור לשקם כנסיות שחרבו ואסור להציב צלב על הכנסייה.

אסור לקרוא לתפילה על-ידי פעמון או סוג של גונג (נאקוס), אסור לנוצרים ויהודים להרים את קולם בעת התפילות ונאסרו תהלוכות נוצריות.

הופעת הלא מוסלמים - הם היו צריכים להראות שונים מאלה של המוסלמים: לא לחבוש קלנסווה, סוג כיפה שהבדווים נהגו לחבוש, צניף בדווי (עמאמה), לא לנעול נעלי הערבים ולחגור אבנטים (זנאר) למותניהם. אשר לראשם, נאסר עליהם להסתרק עם שביל כמנהג המוסלמים והם חויבו לקצץ בשיער של קדמת הראש. היהודים נצטוו לשאת טלאי צהוב על בגדיהם.

אסור ללא מוסלמים לשאת חרב, לרכוב על סוס ועליהם לפנות למוסלמי את הדרך.

עדותו של מוסלמי תקבל עדיפות בכל משפט בין לא-מוסלמי למוסלמי.

דיני הירושה יהיו על-פי הדין המוסלמי.
אסור להטיף להמרת דתו של מוסלמי
אסור למנוע מקרובי משפחה להתאסלם.
איסור נשיאת נשק ללא- מוסלמים

עיקרון הכניעה והנחיתות הודגש במספר תקנות: על לא- מוסלמים להתייחס למוסלמים בכבוד. עליהם לפנות להם דרך, לקום ולפנות את מקום ישיבתם למוסלמים. תקנות הלבוש נועדו אף הם להבליט את נחיתותם של לא-מוסלמים. תקנות הנחיתות נועדו להדגיש את עליונות האיסלאם ומאמיניו על דתות אחרות ועל מאמיניהם.

מיסוי הכופרים - על הנתינים סוג ב' הוטלו מיסים מיוחדים, בהתאם לקביעת הקוראן שיש להטיל על הכופרים מיסים מיוחדים. בקוראן נקבעו שלוש דרגות של מס הג'זיה (מס גולגולת ), שיש להטיל על לא-מוסלמים, על-פי חלוקה מעמדית לעשירים, בעלי הכנסה בינונית ועניים. בהתחלה הוטל על כל הכופרים הוטל מס אחד, אבל, בהדרגה פוצל המס למס גולגולת ( ג'זיה), מס קרקע (ח'ראג') ומס הכופרים (אהל אלד'מה). ההכנסות ממס הכופרים היו מקור הכנסה חשוב לשליטים. משה גיל פרסם את רשימת ההכנסות ממס הכופרים בין השנים 670 ל-985 מהן מתברר שמס הכופרים היה מקור הכנסה חשוב לשליטים הערבים. השלטון הערבי גם החרים אדמות מלא- מוסלמים והעבירם לידי הקבוצה השלטת הערבית. בגניזה הקהירית יש עדויות על ויכוחים בין השלטון ליהודי טבריה על גובה המס הכולל, ב-1030. הצבא היה ממונה על גביית המיסים.