יוסף גילת - עיתונאי עם שליחות <br>

יוסף (גוטליב) גילת נולד בשנת 1911 בגליציה ומשנת 1923 היה חניך בתנועת הנוער המקומית של "השומר הצעיר". כבר מגיל צעיר הוא נאבק עם שתי מגמות חברתיות-פוליטיות ברחוב היהודי: מימין, הרביזיוניסטים ובעיקר בתנועת הנוער בית"ר ומשמאל, בקומוניסטים-יהודים שכונו "ייבסקים" ואשר הטיפו להגירה לבירוביג'אן, לחבל היהודי האוטונומי.

גילת עבר הכשרה טכנית לקראת עלייתו לארץ-ישראל בתחום חרושת העץ ובשנת 1935 עלה עם רעייתו לארץ ישראל. יעדם היה - הצטרפות לקיבוץ "מנוף" שישב אז בכפר סבא והמתין כמו גרעיני קיבוצים אחרים לעלייה על הקרקע.

חברי הקיבוץ עבדו בבניין ובפרדסים והשתתפו במשמרות המחאה למען עבודה עברית. עיקר המאבק היה כנגד צעירי בית"ר שרצו "לשבור" את ההסתדרות שדגלה אז בהשקפה סוציאליסטית. גילת היה מהר מאוד לדמות חינוכית בתנועה והיה בין מייסדי קן "השומר הצעיר" בכפר-סבא בו צמחו דמויות מובילות בגדוד "משמר העמק", "שדה" ו"ניר" וביניהם משה שמיר, תאודור הולדהיים, נתן שחם ואחרים. רצינתו ובשלותו הפוליטית הוליכוהו למאבקים מעמדיים וציוניים גדולים.

גילת התנדב במלחמת העולם השנייה לבריגאדה היהודית ושירת כחייל קרבי על-אף שבמקצועו נרשם רק כ-"חקלאי". הוא התבלט בתחום הכתיבה המדווחת ובסגנון סטירי ואחדות מרשימותיו שודרו ב"קול ירושלים" המנדטורי.

גילת ארגן "בגדוד" קבלות שבת, מסיבות וחגים. על-אף שהיה בוגר מרוב המתנדבים בכ-10 שנים הוא זכה להערכה וכבוד. קיבוצו, קיבוץ גת, עלה על הקרקע באביב 1942 באזור פלוג'ה, שם על-פי חוקי "הספר הלבן" נאסרה התיישבות יהודית.

האזור כלל כ-25 אלף תושבים ערבים שחיו בשמונה כפרים גדולים מפלוג'ה ועד בית ג'וברין. בשובו מהבריגאדה בתום המלחמה, עבד גילת במטע עצי הפרי ונשלח לרופין להשתלמות מקצועית. מלבד הגידולים המסחריים ניהל גילת מספר ניסיונות חקלאיים מטעם תחנת הניסיונות המרכזית ברחובות. בפרוץ מלחמת העצמאות הצטרף קיבוץ גת, יחד עם הקיבוצים נגבה וגל-און לקו ההגנה שעצר את פלישת המצרים לנגב.

בשנת 1955 יועד על-ידי תנועתו (מפ"ם והשומר הצעיר), לשמש כשליח בברזיל אך רעייתו סירבה ועל-פי "דין התנועה" הוא נשלח לרכז את סניף מפ"ם בבאר שבע.

באותה עת, יצא לאור עיתון "השומר הצעיר" והעורכים אליעזר פרי ויעקב עמית (לימים עורכי "על המשמר"), ביקשו מגילת לעברת את שמו (מגוטליב לגילת) ולשלוח להם כתבות מהנגב.

רשימתו הראשונה הוכתרה בכותרת: "עט סופרים ומוסר בוועדים". במאמר תקף גילת את משנתו של הפרדסן, העיתונאי ורוכש קרקעות הנגב משה סמילנסקי (דודו של ס. יזהר) שנהג לסנוט בשמאל המרקסיסטי ובתנועת "השומר הצעיר".

ואכן בשנת 1958 הגיע גילת לבאר שבע בעת שזריזי, חברו לשעבר מקיבוץ גל-און, נאבק על משרת ראש העיר. באותה עת הגיע המאבק בין ראש העיר לשעבר דוד טוביהו (מפא"י) עם דוד חכם שהקים סיעה עצמאית - לשיאו. בבחירות הצליחה מפ"ם, במידה רבה תודות לעבודתו המסורה של גילת, להכניס 4 חברים למועצת העיר.

על-מנת לשלוט בעיר ולהקים קואליציה נתבקש גילת לנהל שיחות עם נציגי "חירות" שבראשה עמד אז כתב עיתון ידיעות אחרונות ניסים טאיטו. לבסוף הוקמה קואליציה עירונית שחיברה קצוות פוליטיים (חירות ומפ"ם) ובראשה הועמד זאב זריזי. גילת המשיך לכהן כראש הסניף ובשנת 1963 חזר לקיבוצו שם נבחר למזכיר. בשנת 1968 חזר לבאר-שבע והחל לשמש ככתב בעיתון "על המשמר" ובעיתונים אחרים בדרום עד שנת 1986. בתקופה זו ואף לאחריה, כיהן לסירוגין כיו"ר ועד העיתונאים בבאר שבע וכמזכירו.

נציג מספר רשימות ונושאים שהעסיקו את הכתב בשנת 1969. גילת ראיין את ראש עיריית באר שבע גבריאל סבג המוחה נגד הכינויים שהודבקו לעירו - "דמיונה" ו"דימעונה". מבחינתו היא כבר במעמד של "עיר ואם בישראל" וזאת למרות שצמחה בדומה לתל אביב מהחולות, מאפס, מכלום. סבג הפליג בפני גילת בכוחם של המקומיים "סוחרים מצפון אפריקה" אשר ללא חקלאות וללא תעשיה הקימו עיר במדבר.

65% מהתושבים מתפרנסים מיגיע כפיים (כרייה, חציבה) ואז, בשלהי שנות השישים, היו תעסוקות אלו מקור לגאווה. אומנם היא עיר צעירה אך ברוח הזמן תובעת הקמת בית חולים ייחודי עבורה. גילת שחתם בשם העט "י. הגתי", הציג את דימונה כסיפור הצלחה בתמיכת ההסתדרות והממסד שבראשו מפא"י וקרא לצעירים לבוא ולהתיישב בה. בגיליון אחר הוא תיאר את חנוכת בית הספר לפעילי ההסתדרות בבית יציב: תחילה הודה במילים חמות "לחשובים" שהגיעו מהצפון, שרים וראשי ההסתדרות.

בהמשך תיאר גילת בגאווה את המבנה החדש שמכיל 8 כיתות לימוד, אולם הרצאות ל - 250 איש, חדר קריאה, ספרייה, מועדון ומשרדים משוכללים. בקומות העליונות נבנו חדרי שינה ל-150 איש, ובכל חדר, ממש כבית מלון, קירור וחימום, הוצב טלסקופ על גג הבניין, ונוספו ספריות וחדרי נוחות בקומות. עלות הקמתו של הבניין הייתה-מעל שלושת רבעי מיליון ל"י. התיאור החמיא להסתדרות הבונה בפריפריה מתקני השכלה עבור הפועלים שלא זכו ללמוד באוניברסיטה והמחזקת בדרך זו את הכרתם הציונית והמעמדית.

קשת הנושאים עליה כתב גילת התרחבה: ירקני עזה "פלשו" לשוק באר-שבע ומסכנים את פרנסת המקומיים; נחתם הסכם של 5 שנים בין הטכניון בחיפה לבין המכון להשכלה גבוהה בנגב. גילת הכתיר מאמר זה בשם: הטכניון השני - בבאר שבע; 20 שנה לקיבוץ זיקים.

גילת מבטא צימאון הקיבוץ לגידול בכוח אדם; הבצורת בנגב והשפעתה על יוגבי הקיבוצים ועל השבטים הבדואים; גילת חשף עסקה: בעלי "בית היאס" וויתרו על חוב של מיליון ל"י אותו חייבת העירייה תמורת הבטחה (בגיבוי השר פינחס ספיר) בדבר רכישת בית היאס עבור המכון להשכלה גבוהה בנגב; בשורה צרכנית: נחנך "הכול-בו" החדש, המורחב של המשביר לצרכן וניתן להשיג בו הכול משרוך נעל ועד טלוויזיות ומכונות כביסה.

מנהלי המשביר צפו מחזור שנתי של מיליון ל"י בשנה הראשונה; ילדי הבדואים שבתחום המועצה האזורית בני שמעון (שבראשה עמדו אז חברי הקיבוצים) זכו לטיפול שיניים ראשוני (בעלות של 450 ל"י לילד); גילת נהג לפרסם מדי פעם כתבות על התפתחות עיירות הפיתוח ומלבד דימונה שהוזכרה כבר נהג כך עם אופקים, שדרות, מצפה רמון ועוד. תמיד ברוח אופטימית ותמיד תוך דגש על המנהיגות המקומית הצומחת והמסתייעת בהסתדרות ובממסד הממשלתי.

בחרנו לצטט מתוך ארבעה מאמרים (מאביב-קיץ) 1969 על-מנת שהקורא יתרשם ישירות מסגנונו של יוסף גילת.

כותרת המאמר - "אבשלום גריידי - אלוף "החרסניצ'קים": מימין לתמונת הזוכה המאושר הופיעה הכתבה הבאה (נביא רק חלקים ממנה). "רעיון נאה הגו מארגני "פסטיבל חרסה" בזמנם את טובי בחרסי נאים בארץ לתחרות מיוחדת במינה: תחרות להנחת אריחי-קיר... מכל קצווי הארץ באו והפגינו בזריזותם ובתבונת כפיהם את ערכו וכבודו של האדם העובד. חגורי סינרים חדשים (מתנת מפעל "חרסה" באר-שבע) התייצבו 34 חרסינאים מהם וותיקים... ומהם צעירים מתחילים. אריח על גבי אריח, שורה על גבי שורה...

הראשון, צעיר כבן 20, שלום דוד, יליד עדן, ...גילה זריזות ודייקנות להפליא אך מתחריו היו זריזים ממנו. מתחרה שני, אבשלום גריידי, בן 48, עלה בשנת 1930...נחשב לאחד האמנים בתחום זה...שני בניו ממשיכים במסורת ושניהם, השתתפו כאביהם בתחרות "הספורטיבית". אף על-פי כן זכה האב (גריידי) שעדיין כוחו עמו. הוענק לו גביע מחרסינה מתנת ביח"ר "חרסה" ו- 1000 ל"י שבודאי ישמחו את משפחת גריידי המתגוררת בחולון ומונה 6 נפשות. יוסף שאול, איש באר שבע...זכה בפרס השני בסך 500 לי. ... התחרות נערכה במעמד...ציבור עובדי "חרסה", אלוף (מיל.) מאיר עמית, מנהל "חרסה" יהודה זיו, ראש עיריית באר-שבע א' נאווי, ומ"מ מקום ראש העיר ז' זריזי. חבר השופטים מנה את מ' לאור, מהנדס העיר ואחרים. התחרות תרמה ללא ספק להעלאת קרנם והרגשתם הטובה של בעלי מקצוע אפורים, אשר זו הפעם הראשונה יצאו מאלמוניותם".

רשימתו של גילת על הנחת זר לזכר חללי חירבת מחאז (זו הידועה לנו כל כך מהרומאן הנפלא של ס. יזהר, ימי צקלג) נוגעת ללב: "בדרך לבאר-שבע בקילומטר ה-36, ניצב גלעד, אחד מרבים.... כאן המשלט חירבת-מחאז. גם השנה, במלאת 21 שנים למלחמת תש"ח, חוזרים הלוחמים הפלמ"חאים ...אל מסלולי הקרב.

הלוחמים בחטיבת "יפתח" - ואנשי המועצה האזורית "בני שמעון" לא שכחו את חירבת מחאז וביום בו חנכו את האנדרטה לזכר הלוחמים הניחו זר, ולאלפי הנוסעים...גם כאן, נלחמו לתקומת ישראל...בשלהי יולי 1948, עת היה הנגב מנותק...הקשר נשמר באמצעות יחידות קטנות, שהסתננו מבין המשלטים העוינים... כנגד יוזמת המצרים באחד מימי ספטמבר נאחזו בשורה של "תלים-משלטים" ואחד מהם "חירבת-מחאז".

המצרים תקפו את המשלט בחמת זעם: שבע פעמים תוך שבוע ימים ושלוש פעמים אף הצליחו להדוף זמנית את המגנים - אך לבסוף נעקרו (המצרים) משם לתמיד. מולה כהן, מפקד חטיבת "יפתח"...סיפר על מקלען אלמוני בחירבת-מחאז אשר ירה וירה,ולא מש ממקומו עד שנדרס תחת שריונית מצרית. אולם חבריו קמו בשנייה ובשלישית וכבשו את היעד (חירבת מחאז) לתמיד. אכן טוב עשו מוסדות המועצה האזורית "בני שמעון" וחברי "חטיבת יפתח" שלא שכחו את חירבת מחאז. גילת מדווח לקורא תוך כדי הדגשת סיפורי הגבורה המסירות והעקשנות לביצוע המשימה שאפיינו את "יפתח" ומקווה שתכונות אלה ילוו את הציבור בנגב גם כיום.

גילת כתב על רבות על הבדווים בנגב מכיוון שסבר שהם חלק בלתי נפרד מאזרחיו. בכתבתו על ימיה הראשונים של העיר הבדווית הראשונה "תל שבע" מורגש רצונו לאזן בין ההכרח להצעיד את הבדואים קדימה לעבר אורח חיים של קבע, מודרני, אורבאני לבין הצורך לשמור על ערכיה המסורתיים של החברה השבטית.

"המשוטט בערבות הנגב מופתע... במקום האוהלים הארעיים צצו מבנים ארעיים – צריפים שונים ומשונים פחונים וצריפי עץ המסמלים את את ראשית התהליך ההדרגתי במעבר מנוודות למחצה להתנחלות קבע.

משבר החברה הבדווית אילץ את אנשי השבטים, לנטוש את אורח חייהם המסורתי ועתיק היומין שעליו גאוותם, ושנעלים היו בעיניהם אלפי מונים מחייו של הפלח המסכן המשועבד לחלקת אדמתו, לבעל הקרקע או למלווה בריבית. ממשלת ישראל אינה מתעלמת מהתהליך... ובאור זה עלינו לראות את הקמת יישובי הקבע, פרי יוזמתו של משרד השיכון... ועתה, היישוב הראשון הושלם מתוך שלושת המתוכננים בנגב... על-אף השינויים באורח-החיים יש להתחשב בהרגליה של המשפחה הבדווית, המעוגנים במסורת של דורי-דורות.

ואמנם (העיתונאי סייר יחד עם קבוצת כתבים מעיתונים אחרים בבאר-שבע בבתים הראשונים בעיר) הולם סגנון הבנייה את צורכי המשתכנים...הבית מתחלק לשני "אגפים", אגף אחד הוא חדר-אורחים (המדפה המפורסמת) המרופד כולו שטיחים... הכניסה אליו ישר מהרחוב, כדי לא להטריד את הנשים.

השני הוא "האגף המשפחתי" בו מצויה האישה, עם בני הבית....המשתכנים הראשונים הם בדואים צעירים שרובם עסוקים בעיר...אולם רבים מהבדווים – בעלי מקנה רב, או מעבדי הקרקע, עדיין מסתייגים משיכון קבע, מחשש שקופח זכותם לבעלות על הקרקע שהם מעבדים".

בשולי המאמר מביא גילת את נוסח ההבטחה שנתן סגן מנכ"ל מקרקעי ישראל, ראובן אלוני, בעת חנוכת היישוב הבדואי הראשון בנגב, תל שבע: "כל בדואי אשר ירצה לפי רצונו החופשי ועל חשבונו לבנות בית קבע – יקבל מגרש חכור, כמקובל בישראל, כבר לפני 49 שנים – במחיר סמלי. מלבד זאת יקבל כל בדואי אישור בכתב שזכותו לבעלות על האדמה לא תפגע בכך אם יקבל מגרש במינהל מקרקעי ישראל, בין אם ישתכן בעזרת משרד השיכון".

עקב פעילותו העיתונאית בדגש חברתי-מעמדי קיבל גילת את אות יקיר ההסתדרות, כאות הוקרה על תרומתו לעיתונות האזורית, רישום בספר הזהב של הקק"ל על תרומתו בעריכת חוברת חללי ב"ש והאזור במערכות ישראל וכן תעודת הוקרה מפיקוד דרום. בשנת 2003 בירך יוסף גילת, זקן עיתונאי ישראל את משתתפי כנס "התקשורת הבאר-שבעית לדורותיה" בנוכחות שלושה עיתונאים לשעבר: משה קצב, סילבן שלום ויוסף לפיד.

כמו-כן נכחו חברים למקצוע, ניסים טאיטו כתב ידיעות אחרונות ואברהם חלילי שקיבלו אות הוקרה מיוחד. ולאלה מבין הכתבים המחפשים סקופים בכל מחיר – בלא חוט שדרה אידיאולוגי הסקופים יתאדו ומחר כבר יבוא אחר במקומם. ראו הוזהרתם.