גם אם הציור המופשט שהפך את ניו-יורק באמצע המאה ה-20 למכה של האמנות העולמית, לא הניב אמנים רבים בסגנון זה בישראל, הרי אמנים כמו אתי לב, שכיניתי אותה בזמנו "לאה ניקל" (שהייתה מלכת הציור המופשט הישראלי) החדשה, עדיין יוצרים כאן בנחישות ובעקביות בסגנון זה, ומעמידים את ישראל כמדינה עצמאית, רבת גוונים באמנות וראויה לתשומת לב.
גם אנשים שלא למדו אמנות ואינם ציירים, יכולים בשקט לחוש מה שמבעבע מציוריה של אתי לב. הצבעוניות העזה, הבהירות שהיא מאירה בה את כל רואיה, מעניקים תחושה של אופטימיות ונעימות, עד אושר לצופים בהם. בניגוד לאוירה האפלולית, בשימוש בצבעים כהים וחורפיים ששלטו בקרב האמנים בישראל של מחציתה הראשונה של אמנות המאה ה-20, ושרובם הגיעו לכאן מצפון אירופה - הרי האור המופז מציוריה של אתי לב הוא ישראלי טהור. והסגנון אינו מה שמכנים הליימנים "לא מובן". אין לציוריה קשר ישיר למציאות, ולכן אינם פיגורטיביים. הם למעשה תשקיף של הלך רוחה בעת היצירה. הם כעין מפת דרכים של שילוב זכרונותיה מבית משפחתה הירושלמית, ורמזים מהם הבאים לידי ביטוי בצורה סמלית בציורים.
החושניות שבצבעים העליזים, החמים והקרירים שלידם, בשילוב קורקטי תוך יצירת מארג מושלם של כל החלקים לכדי יצירה מלוכדת אחת, הוא שמדבר אל לב הצופה בם. גם אם לכאורה נדמה שכולם בעצם ואריאציות של אותם הרכיבים - סולמות, חלונות, כתמים עגולים ועוד - הרי הם לאמיתו של דבר שיחה אינטימית של הציירת עם עצמה, שקיעה בזכרונות בית הסבתא הירושלמית, באמנות שיצר סבה, אברהם זרחיה, שהיה מורה ב"בצלאל" בשנות העשרים, בהיותו אמן רקיעת נחושת. יצירותיו מצויות בביתה, ולכן היא תמיד חשה עטופה ברוחו, גם אם הוא נפטר כשהיא נולדה. אך הוא שהעניק לה שמה, ויצר את הקשר הבלתי-ינותק בין שניהם.
הזכרונות הפרטיים שלה, אותה היא לא ממש חושפת לציבור, מרוכזים במשפחתיות החמה בחיקה גדלה, באהבת כל הקרובים והקרנתה איש על רעהו, באהבה שהיא העניקה לתלמידיה במשך השנים, ובהיותה חברה אמיתית לכל מי ממודעיה.
אתי לב היא יצור נדיר בשטחה בישראל. בהולכה כנגד הזרם ששלט בשנות השישים והשבעים כאן, ומנסה להמשיך ולהתקיים עד היום הודות לפטרונים הפונקציונרים - זרם האמנות הדלה והמושגית, שלאמיתו של דבר הרחיקה את הקהל מאהבת האמנות - הרי היא העזה ליצור את מה שליבה אמר לה. היא משתמשת עד היום בצבעים, במכחולים, ומתמקדת ביצירה אמיתית. לא כמו "קשקשנים" שזכו להפוך במחוזותינו לאייקונים, למעשה חסרי תוכן וערך. עובדה, שאף אמן ישראלי מקרב הקשקשנים לא זכה להיכלל בתולדות האמנות העולמית. שלא כמו מרדכי ארדון, מנהל בצלאל לשעבר, שציוריו תלויים בגדולי המוזאונים בעולם. ואם אנו פוגשים עבודות של ישראלים בגלריות ובתערוכות קבוצתיות במוזאונים - לרוב אלה צילומים. אבל ציירים - רק ישראל הרשברג השייך לגלריה מרלבורו. וגם הוא לא מופשט - אלא פיגורטיבי.
סגנון ציוריה של אתי לב ייחודי ומרנין למרות שאינו פיגורטיבי, אך בהחלט חושני ומשפיע על הצופים בהם. עצם יכולתה להחצין בפשטות לכאורה, אך למעשה מורכבת, את שלל תחושותיה הפנימיות, המוסתרות, בזאת גדולתם. ואם היא מצליחה להעניק לצופים בם חלק מהתרגשותה כשהיא יוצרת אותם, הרי בזה הצלחתה. ואם להשוות לתערוכותיה הקודמות, הרי בנוכחית ניכרים הריסון, המחשבה, הקשר העמוק לזכרונות (הסמלים שלהם), ובקיצור - ההתבגרות וההתחשבות בכל מה שחשוב לה.
בימים האחרונים קיבלתי הזמנה למוזאון הניישנאל פורטייט גאלרי (N.P.G) בלונדון, לתערוכת האווארד הודג'קין, מגדולי האמנים הבריטיים של מחצית המאה העשרים ועד היום. גם הודג'קין נאמן לסגנון הציור המופשט, תוך שימוש בצבעים עזים. "כתב היד" שלו בא לידי ביטוי בציור על גבי כל המסגרת בה נתון הבד. זוהי הוכחה שהציור המופשט לא מת, והוא עולה כפורח ונחשב בהוקרה לאבי המהפכה השנייה במאה שאירעה באמנות. הראשונה אירעה בתחילת המאה ה-20 כשפאריס הפכה למרכז העולמי לאמנות, כאשר באמצע המאה הפכה ניו-יורק עם המופשט האכספרסיוניסטי למרכז, מאז ועד היום. התערוכה ב n.p.g תעלה ב-23.3 ותימשך עד ה-18 ליוני.
רק בישראל (מבחינה מסחרית) נחשב הציור המופשט ל"לא מובן" וללא אטרקטיבי לאספנים, שאינם מבינים דבר ברובם, ונסמכים על יועצים למיניהם. תערוכת ציוריה של אתי לב בגלריה מונטיפיורי מוכיחים עד כמה המופשט הוא עדיין המלך של הציור, ועשרות הגלריות המובילות בניו-יורק ובעולם ממשיכות להוביל ולהמחיש אמירה זו.
מומלץ בכל לב, גם לאנשים חפים מידע באמנות.
יש הכרח לנקוט בדרך אחרת כדי להגן על אינטרס הציבור
