ערב ביקורו בארץ של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 2000, התעורר דיון בשאלה האם הוא יתנצל על יחסה המתנכר של הכנסייה לעם היהודי במהלך השואה. לטעמי, לא הייתה לכך כל חשיבות מבחינתנו כיהודים, כי כל ההתנצלויות שבעולם לא יחזירו לחיים תינוק אחד. ההתנצלות הזאת (שלא באה) הייתה חשובה לוותיקן, לכנסייה ולמאמיניה – משום שהיא צעד ראשון והכרחי להימנעות מאדישות דומה במקרים אחרים של רצח עם.

17 שנים אחר כך ברור לחלוטין, שהעולם לא הפיק את הלקח מרצח העם היהודי. לאחרונה תיארנו מספר פעמים את הרדיפה האכזרית של בני מיעוט הרוהינגיה במיאנמר (בורמה), והשבוע קבע הפרשן הבכיר של וושינגטון פוסט, אישאן ת'רור, שמדובר ברצח עם. הוא גם הצביע על השתיקה הכמעט-מוחלטת של העולם ועל חוסר המעש המוחלט שלו, כולל מצד מדינות מוסלמיות שיודעות יפה מאוד להזדעק נגד ישראל, אבל עוצמות עיניים כאשר מאות אלפי מוסלמים נרצחים, נאנסים ומגורשים בשל דתם.

המתרחש במיאנמר הוא רק הדוגמה האקטואלית ביותר. לאורך העשורים האחרונים נטבחו מיליונים בקמבודיה, רואנדה, דארפור, גואטמלה, טימור, ביאפרה ועוד ועוד – ולא ראינו שמישהו ממש מתרגש. פה ושם הועמדו לדין כמה רוצחים, אבל לא יותר מזה. העובדה שמעשי הרצח הללו נמשכים בעידן של רשתות חברתיות ותקשורת במהירות האור מלמדת, שאיש אינו מפחד מפני היום שאחרי – וכנראה בצדק. 73 שנים לאחר המשרפות באושוויץ, העולם עודנו מקום אכזרי ובלתי מוסרי.

בשנה הקרובה יצטרך דונלד טראמפ להכריע כיצד לטפל בנשק הגרעיני ובטילים הבליסטיים שמפתחת קוריאה הצפונית. הברירה עלולה להיות חדה וכואבת: הכלה או מלחמה. כרגע לא נראה שיש פתרון דיפלומטי למשבר, משום שגם טראמפ וגם קים ג'ונג און לא יהיו מוכנים לסגת. אבל ההשוואה הזאת עושה עוול לנשיא ארה"ב.

ההיסטוריה הרחוקה והקרובה מלמדת, כי דיפלומטיה אינה עובדת מול רודנים. זה לא עבד במינכן מול היטלר, זה לא עבד מול ברית המועצות בשנות המלחמה הקרה (מרוץ החימוש המערבי הוא שהכריע), זה לא עבד מול אירן במאה הנוכחית וזה לא עבד מול קוריאה הצפונית עצמה בשני העשורים האחרונים. החשוב ביותר הוא כמובן להפיק לקחים משנים ארוכות של מו"מ עם פיונגיאנג: משפחת קים נטלה את התמורה ולא סיפקה את הסחורה, ואין סיבה להניח שהשלישי בשושלת ינהג אחרת. לכן, נראה שבסופו של דבר לא תהיה לטראמפ ברירה אלא להפעיל כוח – וכולנו נצטרך לקוות שהדבר ייעשה במהירות ובעוצמה כה אדירות, עד שהצפון-קוריאנים לא יוכלו להגיב בצורה ממשית.

ראשית – הערה: "אסור לקבל את התכתיבים של מנכ"ל טבע", קראה השבוע ההסתדרות. ואני לתומי חשבתי, שמנכ"ל הוא המקבל את ההחלטות ושההנהלה היא האחראית על המתרחש בחברה, ולא אבי ניסנקורן ולא אלי כהן ולא משה כחלון ואפילו לא בנימין נתניהו. כנראה טעות שלי.

נעבור לגופם של דברים. המשבר בחברת טבע דווקא מקשה להפיק לקחים לעתיד. החברה ניצלה היטב תרופה פורצת דרך (הקופקסון), פעלה בצורה מעוררת הערצה בשוק התרופות הגנריות והפכה תוך שנים לא-רבות למובילה בתחומה. המשבר נגרם בעיקר בשל רכישות הרות אסון, אבל זה דבר שיכול לקרות לכל עסק בכל גודל ובכל תחום. תמיד אפשר לבצע הליך טוב יותר ולקבל החלטות מוצלחות יותר, אך גם למשאבי הזמן והכסף הדרושים לכך יש חשיבות. עסק שלא לוקח סיכונים, לא יתפתח ולפיכך גם לא ישרוד.

מה כן? הייתי מצפה ממנהלי טבע לשעבר, אלו שקיבלו את אותן החלטות, שיחזירו חלק מהבונוסים שקיבלו. בונוסים ניתנים על הצלחה, ואם במבט לאחור מתברר שהחברה נחלה כישלון – ההגינות המינימלית מחייבת שהם יוחזרו, ולו בצורה חלקית. אבל מאחר שמנהלים שמקבלים מיליונים לא מוכנים לוותר אפילו על אלפים, זהו לקח שהייתי מיישם: הכנסת סעיפים בחוזים ולפיהם בונוסים מותני ביצועים ייגבו בחזרה, אם בטווח סביר של זמן יתגלה שלא הייתה להם הצדקה.

בשנת 1990 הגישה רשת מקדונלד'ס בבריטניה את התביעה המטופשת ביותר בהיסטוריה. היא טענה ללשון הרע מצידם של פעילים חברתיים שחילקו עלונים בגנותה. אחרי שבע שנים זכתה הרשת בפיצוי של 40,000 ליש"ט. מאוחר יותר קבע בית המשפט האירופי לזכויות האדם שהמשפט לא היה הוגן ושלנתבעים עומדת הזכות להביע דעה וזיכה אותם ב-57,000 ליש"ט. המקרה, שזכה לכינוי "מקלייבל" (McLibel), צייר בצדק את מקדונלד'ס כענק המתאכזר לגמד, עלה לה בפגיעה קשה במוניטין ונחשב עד היום לאחר הטעויות השיווקיות הגדולות ביותר אי-פעם.

נזכרתי בסיפור הזה לאור מאבקה העיקש של פייסבוק נגד אבי לן ועדי בנטוב, מפעילי הדף "סטטוסים מצייצים". בני הזוג הודו שקיבלו סכומים קטנים תמורת קידום כמה תכנים, הבטיחו להפסיק זאת – אבל פייסבוק שיגרה טיל גרעיני על מוצב מבודד: היא הורידה לחלוטין את הדף. אחרי שלוש שנים של מאבק משפטי, הורה בית המשפט המחוזי בתל אביב להחזירו. פייסבוק לא צייתה ובמקום זאת פנתה לבית המשפט העליון – שדחה על הסף את בקשתה לעיכוב ביצוע.

אני משער שפייסבוק תגיש ערעור על פסק הדין עצמו, ובכך תראה שלא למדה כלום מפרשת "מקלייבל". זה גם מראה, שבביתו ובסביבתו של מארק צוקרברג לא קוראים תנ"ך ולא מכירים את דבריו של דוד לשאול: "אחרי מי יצא מלך ישראל? אחרי פרעוש אחד?". אפילו אם פייסבוק תזכה בעליון – וספק רב אם זה יקרה – היא לא תוכל להשכיח את העובדה שהתעמרה במשך שנים בשני גולשים ממדינה מרוחקת, שרק ניסו להתפרנס בכבוד.

חברת עוף עוז ניסתה להוציא מהמדינה מיליוני שקלים באמצעות עתירה לבג"ץ, שהתבססה על מצג כוזב ועל הסתרת עובדות חשובות. הדיונים נמשכו שנים ארוכות, המדינה נדרשה להגיב מספר פעמים ולבסוף העתירה נדחתה. וכמה זה עלה לעוף עוז? הוצאות של 30,000 שקל, פסק השופט חנן מלצר.

פסק הדין של בג"ץ מלמד לכל הפחות על ניצול לרעה של הליכי משפט, אם לא על ניסיון לקבל דבר במרמה בנסיבות מחמירות. הייתי מצפה שמלצר, מרים נאור וענת ברון יפנו את פסק הדין לעיונו של היועץ המשפטי לממשלה, כדי שיחליט האם יש מקום לפתוח בחקירה נגד החברה, מנהליה ועורכי דינה. בינתיים, היה מקום לחייב אותם בהוצאות בסכום של שש ספרות, במיוחד למען יראו וייראו. אך כאשר כזבנים אחרים רואים מה נעשה בפועל, הם מסיקים את המסקנה הברורה: שווה לנסות.

בית הדין לעבודה בבאר שבע קבע, כי רשת יינות ביתן פיטרה עובד חולה אפילפסיה רק בשל מחלתו, ודחה את טענותיה כאילו לא הייתה מרוצה מעבודתו. פסקי דין כאלו ניתנים דרך קבע: חברה מפטרת עובד משיקולים זרים (מחלה, הריון, פעילות בוועד) – ואז מעלה טענות כזב נגדו בניסיון להכשיר את מעשיה הפסולים. ואני תמה: המנהלים ועורכי הדין לא קוראים ולא שומעים? הם לא יודעים שבתי הדין לא קונים את הסיפורים הללו? הם לא מבינים שסוף האמת לצאת לאור?

השופט צבי פרנקל חייב את יינות ביתן בפיצוי של 50,000 שקל – סכום גבוה במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא העסיקה את האיש חודשים בודדים. שופטים אחרים צריכים ללכת בעקבותיו, להטיל פיצויים מירביים ולדאוג שפסקי הדין הללו יתפרסמו, כדי שגם העובדים וגם המעסיקים יפיקו את הלקח הנכון: התעללות, התעמרות והפרת חוק יעלו לכם ביוקר, גם בכיס וגם בשם הטוב.