המחאות האחרונות באירן, הן התוצאה של חוסר שביעות הרצון מהשלטון במדינה מאז המחאות של 2009. מהומות אלו עושות מה שנדמה היה בלתי אפשרי: הן מערערות על שלטונו של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. המחאות החלו לפני שבוע בתגובה לכלכלה המקרטעת, לשחיתות ולעלייה במחירי המזון והדלק. אבל יש משהו גדול יותר. האירנים כועסים. הם חשבו שחייהם ישתפרו לאחר החתימה על הסכם הגרעין והסרת הסנקציות.

אכן, הגבלות רבות הוסרו מעל המגזר העסקי ומעל ענפי האנרגיה והתחבורה, אם כי ההגבלות לא הוסרו ממאות גופים אירנים שעדיין נמצאים ברשימות השחורות בעולם. לכך יש להוסיף, כי ארה"ב פועלת לקידום סנקציות חדשות על אירן, בתגובה להפרות שונות כמו ניסוי הטילים מהקיץ האחרון. חוץ מזה, מי שמרוויח מהסרת העיצומים היו בראש ובראשונה המשטר – ובראשו משמרות המהפכה – ולא האזרח ברחוב. ועדיין, אי-אפשר לכמת את זה רק להיבט הכלכלי. העם האירני לא מרוצה כבר שנים רבות. תלונות פוליטיות וחברתיות הן שהוציאו את ההמונים לרחובות, וההיבט הכלכלי היה רק הקש ששבר את גב הגמל.

היבט נוסף הוא אובדן האמון בנשיא חסן רוחאני. הממשלה האירנית נתפסת היום כמאוד מושחתת ואי-השוויון נתפס בעיני הציבור כעוול. אחת המטרות של המהפכה בשנת 1979, הייתה לתקן את מה שנתפס בעיני העם כאי-צדק חברתי. כיום גם הנשים משתתפות במאבק, כחלק ממאבקן ארוך השנים למען שוויון זכויות. הנשים באירן יותר משכילות ועצמאיות מהעבר, אבל הן עדיין מדוכאות. חלק מהמאבק כיום הוא עבור חרותיהן וזכויותיהן.

המחאות כעת אינן גדולות כמו אלו של שנת 2009, בהן השתתפו מיליונים. מצד שני, בשנת 2009 רוב המחאות היו בטהרן, וכיום המחאות הגיעו לעוד ערים כמו קום ומשהד הידועות כערים יותר דתיות. כפי שצוין, מעל הכל המחאות כיום מאתגרות גם את שלטונו של ח'אמנאי. הבדל נוסף בין המחאות הוא התגובה האמריקנית. בשנת 2009 אזרחי אירן שיוועו לתגובה אמריקנית לצידם, אך זכו לכתף קרה ותגובה פסיבית. כעת זוהי מחאה אחרת עם נשיא אחר. דונלד טראמפ צייץ וחיזק את ידיהם של אזרחי אירן. למרות זאת, מומחים שונים טוענים, כי ציוציו של טראמפ אינם מועילים, ובמקום זאת העולם צריך להראות סולידריות עם העם האירני ותמיכה בחופש הביטוי.

המחאה הקודמת נמשכה מספר חודשים, המחאה הנוכחית נמשכת כמה ימים. העם האירני רוצה חופש ודמוקרטיה, והם יודעים שהממשל יעשה הכל כדי לשמור על כוחו. לא נראה כי האזרחים ישתמשו בנשק נגד השלטון או שהמצב יתדרדר כפי שהיה במדינות אחרות בשנים האחרונות. בסוף, הדבר היחיד שאפשר לעשות כעת הוא להמשיך ולעקוב אחרי המצב.

טראמפ רוצה לפעול כמה שיותר שונה מהנשיא ברק אובמה. לפעמים זה מצליח יותר, לפעמים פחות. המחאות הנוכחיות באירן היא הזדמנות נוספת מבחינתו. אירנים רבים דווקא ימליצו לטראמפ לא להתערב במחאות, מחשש שהמפגינים ייראו כמי שמשרתים גורמים זרים – ולא סתם גורמים זרים, אלא את "השטן הגדול". עם זאת לא משנה מה יקרה - הממשל האירני ינסה בכל מקרה להציג את המפגינים כסוכנים זרים. הדרך הטובה ביותר להתמודד עם זה היא לא לשתוק, אלא להבטיח שההצהרות האמריקניות לעזרה יגובו במעשים.

ארה"ב ובעלות בריתה צריכות, בכל דרך שהיא, להגיד שהן תומכות במפגינים האירנים ובזכותם לקיים מחאות. הן גם צריכיות להזהיר את הממשל האירני לא לנקוט באלימות נגד המפגינים. גם הממשל וגם המפגינים צריכים להבין שתשומת לב העולם מופנת כעת אליהם. על כל פעילות אלימה של המשטר נגד המפגינים, הקהילה הבינלאומית צריכה להגיב בבידוד דיפלומטי: צמצום הקשרים הדיפלומטיים עם אירן והפחתת השתתפותה בפורומים בינלאומיים. האזהרות לבדן לא יעילו נגד הממשל האירני, ולכן הקהילה הבינלאומית צריכה לעזור למפגינים להשיג את הזכויות אותן אירן מנסה למנוע.

באפריל הקרוב יסכם ראש ממשלת עירק, חיידר אל-עבאדי, ארבע שנים בתפקיד. כאשר נכנס לתפקידו, דאעש כבר נלחם חודשים ארוכים על הערים רמאדי ופאלוג'ה. חודשיים לאחר מכן הארגון כבש בסערה את מערב עירק על אזרחיו ושדות הנפט שלו, והכריז על הקמת המדינה האיסלאמית. כיום הארגון הצטמצם לחלוטין והוא נדחק לשולי האוכלוסייה. הגורם המרכזי במהפך הזה הם כוחות הביטחון העירקים, כמו גם הכוחות הכורדים והמיליציות. הרמטכ"ל העירקי אמר לאחרונה, ששנת 2018 תהיה שנת שיקום עבור כוחות הביטחון העירקים, והמשימה החדשה שלהם תהיה להחזיר את כל הנשק שהופץ כדי להילחם בדאעש.

בנוסף למאבק בשרידי דאעש, ממשלת עירק צריכה לטפל בעוד כמה בעיות ביטחוניות. בעיה אחת היא האיום שנשקף מצד המיליציות, הכנופיות ושאר החמושים במחוז בצרה, מחוז שמייצא 3.5 מיליון חביות נפט ביום שהן 95% מהכנסות ממשלת עירק. אתגר אחר מייצגים הכוחות הכורדים, בעיקר בכל הקשור לאזורים שנויים במחלוקת כמו כירכוכ. האפשרות שעומדת בפני ממשלת עירק, היא לקחת יחידות קטנות יותר מהמלחמה נגד דאעש ולשלב אותן בצבא הסדיר, ובכך להכפיל את גודלו ולמצוא שימוש מועיל למליציות. דבר דומה נעשה בשנת 2014, כאשר חל קיצוץ במספר שומרי הראש של הפוליטיקאים, והם הועברו ליחידות הצבא.

עירק זקוקה נואשות לכוחות ביטחון מקצועיים שיזכו לאמונן של כל הקבוצות האתניות במדינה. בעירק יש כוחות מהימנים, אך הם דורשים שינוי ומודרניזציה. רוב היחידות חסרות כוח אדם, והן זקוקות להדרכה, ציוד, מודיעין ראוי ועוד. עירק היא עדיין מעין מערב פרוע, ויש צורך להסדיר את פעילות כוחות הביטחון בה. זהו אחד מהאתגרים העיקריים שבפני הממשלה אם ברצונה למנוע את תקומתו של דאעש.

באפריל 2017 הודיעה ארה"ב, כי באפגניסטן נשארו רק 700 לוחמי דאעש, ולאחר זמן קצר הצבא האמריקני הפיל שם את "אם כל הפצצות", הפצצה הקונבנציונאלית החזקה ביותר. לאחר מכן חוסל מפקד דאעש במדינה, ודוברת הפנטגון אמרה שארה"ב עומלת רבות לשיבוש פעילות דאעש באפגניסטן.

כיום דאעש עדיין חי וקיים באפגניסטן, והוא הולך ומתעצם. בשבוע שעבר הארגון נטל אחריות על פיגוע התאבדות בקאבול, בו נהרגו יותר מ-40 אנשים ונפצעו למעלה מ-80. פיגועים דומים בוצעו במדינה לאורך השנה, ואפילו פיגועים מורכבים יותר שכללו גם שימוש בנשק חם. ההתעצמות של דאעש מתרחשת בשעה שהטליבאן עדיין חי ובועט במדינה, וזוכה לתמיכה רבה בחלקים נרחבים בה. לכן, בעוד שהפיגועים של הארגון במדינה מזעזעים, הם לא מפתיעים במיוחד לאור ההיסטוריה של אפגניסטן.

ארה"ב עדיין מעורבת בנעשה באפגניסטן, עם נוכחות של כ-15,000 חיילים במדינה. יציאתם מהמדינה תיצור ואקום שיתמלא על-ידי דאעש ואל-קאעידה. בשעה שארה"ב ממשיכה לפעול נגד דאעש, הארגון הולך ומתעצם. כך למשל, דווח לאחרונה שמספר לוחמי דאעש באפגניסטן הכפיל עצמו. כעת, עם הפסדי הארגון בעירק ובסוריה, לוחמים רבים נוהרים לשלוחת דאעש בסיני. שלוחה זו אכן תופסת כותרות, אך עבור לוחמי דאעש שמעוניינים לפעול ישירות נגד ארה"ב, הכתובת היא אפגניסטן.

רוסיה העניקה לבריטניה מתנה מיוחדת לחג המולד: היא שלחה אליה ספינות קרב. ב-23 בדצמבר נשלחה ספינה של חיל-הים הבריטי, כדי להשגיח על ספינת מלחמה רוסית, וללוות אותה דרך הים הצפוני ואזורים אחרים במי החופים. זוהי איננה הפעם הראשונה שבה בריטניה נמצאת במצב שכזה. חיל-הים הבריטי מסר שבעונת החגים ישנה עלייה בפעילות הספינות הרוסיות באזור. שר ההגנה הבריטי, גווין ויליאמסון, אמר שבריטניה לא תסבול שום סוג של תוקפנות ימית ותדע להגן על עצמה.

בשנים האחרונות, חיל-הים הרוסי פועל יותר ויותר במרחב הבריטי. בחודש שעבר דווח גם על נוכחות רוסית באזור כבלי האינטרנט באוקיינוס האטלנטי, והחשש הוא כי רוסיה לא רק תפגע בכבלים אלא אף תנסה להאזין להם. נראה, כי הפעילות הרוסית היא חלק מהרצון של רוסיה להרחיב את ההגמוניה האזורית שלה, כאשר בריטניה היא מטרה חשובה במיוחד.