דוראל צופה מדי פעם בתדרוכים של דוברי הבית הלבן, והגישה כיום לוחמנית יותר מאשר בעבר; עבודתם של עמיתיו מתסכלת לעיתים, משום שכיום הנורמה היא שלא לענות לשאלותיהם. "גם בעבר לא היו עונים לשאלות, אבל עכשיו יש יותר הכחשה של עובדות – כמו למשל מספר הנוכחים בהשבעה". אז למה הדובר הקודם שון ספייסר והדוברת הנוכחית שרה סנדרס-האקבי מוכנים לשקר? "צריך לשאול אותם", משיב דוראל.

נכון, הוא מסכים אתי, צריך שניים בשביל לריב – אבל ברור מי לדעתו נושא בעיקר האחריות. "התפקיד שלנו הוא לשאול שאלות ולעמת פקידים עם עובדות וטענות שמועלות בידי מקורות אמינים, כמו ראש ה-FBI לשעבר ג'ים קומי, ג'יימס קלאפר שעמד בראש המודיעין הלאומי וג'ון ברנן שהיה ראש ה-CIA. העיתונות בודקת עובדות ומנסה לקבל מענה".

האם העיתונות נוטה יותר לכיוון הדמוקרטים? הילרי קלינטון קיבלה בוושינגטון 85% מהקולות, ואולי זה אומר משהו גם על העיתונאים שפועלים בעיר.

"וושינגטון ה'רשמית' היא חלק קטן בלבד מהעיר. מתגוררים כאן הרבה אפרו-אמריקנים שתומכים בדמוקרטים, בעוד עיתונאים רבים מתגוררים מחוץ לוושינגטון ושם הם הצביעו. אני לא הייתי לומד מאופן ההצבעה של אזור מסוים על הדרך בה הצביע מגזר ספציפי. אני לא יודע אם יש הטיה ליברלית של העיתונות".

דונלד טראמפ מיומן מאוד בקביעת סדר היום התקשורתי, טוען דוראל. "יש לו היסטוריה של showman, הוא היה כוכב ריאליטי, הוא קידם דרך העיתונות את עסקי הנדל"ן שלו. יש סיפורים שכאשר היה צעיר יותר, הוא היה מתקשר לעיתונאים ומציג את עצמו בתור הדובר של קבוצת טראמפ. יש לו רקורד של ניצול המדיה לתועלתו, הוא המשיך בזה כמועמד והוא ממשיך בזה כנשיא".

אי-אפשר כמובן שלא לדבר על הציוצים של טראמפ. "לא ברור האם הציוצים שלו מייצגים או לא מייצגים את מדיניותה של ארה"ב. מה שבטוח הוא, שציוצי הבוקר של טראמפ מאפשרים לו ליצור את המעגל החדשותי לשעות הבאות. לפעמים הם כל כך מפתיעים או מקוממים או קיצוניים או יוצאי דופן בלשונם, עד שהעורכים מחליטים שצריך לכתוב על זה. נשיאים קודמים התכוונו למה שאמרו, ומה שאמרו נחשב למדיניות. היום המדיה, המחוקקים ובכל העולם מנסים להבין מה הציוצים הללו אומרים".

במחלקת המדינה, עובר דוראל לזירת עבודתו, צורת העבודה מול התקשורת שונה לחלוטין. דוברת המשרד, הת'ר נאורט, מייצגת נאמנה את השר רקס טילרסון. כאשר היא נשאלת על משהו שאמר טראמפ – נאורט "מנסה לקחת בחזרה את הסיפור למה שטילרסון אמר, וזה נוטה להיות יותר שקול. גם גופים אחרים, כמו הצבא, דבקים במדיניות שלהם למרות מה שהנשיא אומר". ההסבר שלי: ציוצים אינם הוראה מחייבת, וכל עוד טראמפ לא נותן הנחיה מסודרת – אפשר להתעלם מהם.

"ככתב לענייני חוץ, אני נוסע לעיתים למדינות שנמצאות בשלבים של הפיכה או חוסר שקט ולאיזורי אסון, ותפקידי שם הוא כמו כאן: לאסוף מידע על התנהלותה של הממשלה ואחר כך לשאול פקידים על כך", מאיר דוראל את הנקודה בה פתחנו. "כל זה דורש התנהגות מסוימת מצידם של אותם פקידים; אנחנו לא רוצים להיות מותקפים או להישלח לכלא. כאשר נשיא ארה"ב אומר דברים כאלה, אתה חושש כיצד זה ישפיע על היחס כלפיך בחו"ל.

"תפקידו של הנשיא כולל מידה של סמכות ומנהיגות מוסרית, ואם הוא מנצל לרעה את מעמדו כדי לתקוף את העיתונות – זה עלול להיראות כמתן רשות לעשות זאת גם במקומות אחרים. מחלקת המדינה מפרסמת הודעות על חשיבותם של חופש העיתונות וחופש הביטוי במדינות כמו ונצואלה, אירן וסוריה. המדיניות האמריקנית היא שאנחנו תומכים בחופש הביטוי. אבל כאשר הנשיא מתבטא בצורה כזאת, עולה השאלה הלגיטימית האם הוא חותר תחת אותה מדיניות.

"אתה חושש שאם הנשיא קורא ל-CNN 'פייק ניוז' ו'אויבי העם', אזי כאשר כתבים של הרשת יגיעו לרוסיה או לאוקראינה או לפיליפינים, אנשים שם יאמרו: אתם מהארגון הזה שאפילו הנשיא שלכם אמר עליו כך וכך. אני לא יודע מה יקרה: האם הם יאבדו את הגישה למקורות, האם בטחונם יהיה בסכנה. אני מודאג כאשר הנשיא של מדינה שאמורה להיות מגינת חופש העיתונות מסביב לעולם, מכנה את אותה עיתונות עצמה בכינויי גנאי. אני בספק האם הדרכון האמריקני שלי יגן עלי בחו"ל מפני האיומים שמושמעים כלפי עמיתי בבית".

למרות כל זאת, בפיו של דוראל הבטחה נחרצת. "אני הותקפתי און ליין ובטוויטר בעקבות הכתבות שלי על טראמפ ורוסיה. תומכים של הנשיא שלחו הודעות פוגעניות, אם כי לא מאיימות. אבל זה לא מונע מעיתונאים למלא את תפקידם. הנשיא ותומכיו יכולים לומר מה שהם רוצים; זה לא ימנע מאיתנו לעשות עיתונות טובה".