אולמות התצוגה הראשונים בענף היהלומים נפתחו בנתניה
"נתניה משולה לאשה שמייפים אותה כל הזמן, אולם עם זאת המושג 'ואהבתך לרעך כמוך' נמוג היום בהשוואה לימים עברו וזאת בהקשר לאוכלוסייה שגדלה בעיר", אומר לי אברהם בורשטיין, יהלומן, תכשיטן ובעל עסקים בנדל"ן, המעיד על עצמו שהוא פועל לפי הכלל, שאין שמים את כל הביצים בסל אחד. "גם חכמינו סברו" הוא אומר, "שתיק ההשקעות צריך להתחלק לשלושה חלקים: חלק אחד בכסף מזומן, חלק נוסף בעסקים, והחלק האחרון ברכוש". ואכן, בהתאם לכך, בא הדבר לידי מימוש בכל מעשיו, הן בעבר והן במבט לעתיד.
הוא נולד ב-15 ב-פברואר 1937. שם המשפחה בורשטיין בפולנית, שפירושו אבן שרף, ענבר - ניתן על ידו למפעל היהלומים והתכשיטים "ענבר" בנתניה, שהקים על מגרש בשדרות בנימין 31. שמו של המפעל הלך לפניו בכל העולם, אברהם שימש כנשיאו ופתח את אולמות התצוגה הראשונים בארץ בענף היהלומים, ברחוב שדרות בנימין 31. בנתניה, היו בבעלותו 32 מלטשות שחלקן הושכרו ליהלומנים ועליהן התנוסס בשלט "ענבר" - עיר היהלומים בנתניה". ב-2008 קיבל את עיטור האות "יקיר העיר נתניה", על חלקו בבנייתה, התפתחותה ושגשוגה של העיר. היום, לדבריו, הוא שומר על הקיים ומוסיף בהומור: "גם על אשתי".
כשמדברים על אברהם בורשטיין, האיש שחייו מתפרשים על פני שתי מאות, אפשר מיד לדמיין תמונה גדולה ובה מארג של אלפי אבני מסכית קטנות. מאחורי כל אבן מסתתר נושא וזיכרון ובו מקופלים מראות החולפים לנגד עיניו כאילו רק אתמול התרחשו. אלה הם חיים עשירים המהולים בעשייה רבה מהילדות ועד לישיבה הנוכחית במשרדו - המקום בו נולד ובו התגוררה משפחתו. כאן הוא צולל אל זיכרונות העבר. תקרת המשרד מעוטרת בשקופיות המתארות סוגי יהלומים והקירות מעוטרים בצילומים של משפחתו ובציוריה של רעייתו קארין.
כרכרה רתומה לסוס לבדיקת קווי טלפונים
"רוב תושבי נתניה היו במצב סוציו אקונומי מתחת לממוצע בשנות הארבעים והחמישים של המאה הקודמת", מציין אברהם ומוסיף: "אמי, יהודית ז"ל עבדה קשה בהשלמת ההכנסה הביתית וסייעה לאבי יששכר זכר ז"ל. היא הייתה הסוחרת במשפחה, וגם בי ראתה את ממשיכה כסוחר. כל העת עודדה אותי במילות תמיכה וממנה, כמובן, שאבתי כוחות רבים.
אבי היה למעשה "שר החוץ" של המשפחה, עם זאת העניק גושפנקא לכל פעולותיה ומחשבותיה של אמי. הוא עבד בדואר כמהנדס ראשי ומנהל הטלפונים בנתניה ובכל אזור השרון. בזמנו, הייתה לו כרכרה בעלת שני גלגלים אליה נרתם סוס נאה ואתה נסע לבדיקת קווי הטלפון ולפגישות עם הצוותים בשטח - יהודים וערבים. הוא שלט בשפות סלביות, באנגלית, בערבית, באידיש וכמובן בעברית. מה שלא הצליח להסביר בשפה זו או אחרת לעובדים - ידע להסביר לכל אחד בהתאם לתפיסתו - באמצעות הבעות פנים וידיים. היה חביב על הכל וכינוהו בשם לץ בשל חוש ההומור המפותח שלו. אבי עזר לכל נצרך במתן בסתר ואף הוכר כ"יקיר העיר נתניה" על פועלו למען העיר. כשפרש לגמלאות מהדואר, עבד איתי ב"ענבר" והיה לי לעזר רב".
במשפחת בורשטיין גדלו שלושה ילדים נוספים: הבכור, אלוף (במיל) שלמה ענבר-בורשטיין ששימש ברבות הימים כנספח צבאי בוושינגטון וכקצין קשר ראשי בצה"ל, יחיאל בורשטיין אל"ם (במיל) ששירת בצה"ל בתפקידים שונים במודיעין. ומלכה אולניק הגננת המיתולוגית של נתניה.
השבויים האיטלקיים שיחקו איתו ב"דמקה"
"כילד בן שמונה", מספר אברהם," אני זוכר את התקופה בה פעלו המחתרות: האצ"ל, הלח"י וההגנה נגד הבריטים, את העוצרים שהוטלו על הישובים ואת תפיסת הסרג'נטים על-ידי האצ"ל והוצאתם להורג. בביתנו התארחו השבויים האיטלקיים שבאו להרוות את צימאונם במים ובבירה. הם קראו לי פיקולו. שיחקתי איתם "דמקה" בעוד הם מתערבים ביניהם מי ינצח במשחק זה. האיטלקים שנשבו על-ידי הבריטים רוכזו במחנה דורה בנתניה. הם היו אחראים על התחזוקה במחנה ועל הטיפול בבהמות: פרדות וסוסים שהובלו במעבר ליד ביתנו - היום שדרות בנימין. הם התארחו אצלנו במשפחה ומצאו כאן בית חם, וכך הוצאנו מהם גם פרנסה. המקום התפתח לבית קפה גדול יותר בשנים 1943- 1944, שנקרא "קפה ניצחון" ונוהל על-ידי אמי יהודית ז"ל.
הטיולים בהרי גרינטל
"למדתי בבית הספר "תחכמוני" ששימש, כמו היום, בית ספר דתי. באותם ימים משאת נפשם של התושבים הייתה להשיג נשק על-מנת להגן על הישוב, ששכן בסמוך לכפר הערבי אום אל חאלד. כילדים בכתה ה' ספגנו את האווירה הזו. לא אחת יצאתי מבית הספר עם שניים או שלושה מחבריי, בשעות הבוקר בזמן הלימודים, ושמנו פעמינו אל הרי גרינטל שם אהבנו לטייל ליד בריכת המים" (היום -מתחם נט 600 מה גם שלפני כ-11 שנים חיסלו את הבריכה על-מנת לפנות שטח לבנייני נדל"ן).
הכיצד התאפשר הדבר?
"המורה בורגנסקי", מסביר היום אברהם בחיוך, "עמד בפתח דלת הכיתה ומי שאיחר לתפילת הבוקר - נשלח לביתו ונאלץ להביא למחרת פתק מההורים, שהדבר ידוע להם. היה זה בשבילנו יום כיף ומאד נהנינו לטייל בהרי גרינטל. איחרנו בכוונה מלהגיע במועד לבית הספר בכדי להשתחרר וללכת לטייל, ליהנות מריחות הפרחים, מהרקפות, מהנרקיסים, מהכלניות ומשיחי הזעטר אליהם נחשפנו במהלך הטיול העצמי שלנו.
לימים, התברר שנוצר פער בהישגיי הלימודיים, אבל לקראת סוף השנה השלמתי את החומר ומעולם לא נשארתי כיתה. הדבר חזר על עצמו שוב ושוב וכך, בדרך לשם אספנו גם תרמילי רובים שנותרו בשטח מאימוני החיילים הבריטים. מפעם לפעם מצאנו גם כדור רובה חי. הילד שמצא כדור חי היה ה"כוכב" של בית הספר. אחי יחיאל, הבוגר ממני, שלמד בכתה ח' "זכה" להשיג כדור חי והציגו, בסתר, בפני תלמידי הכיתה במהלך השיעור אצל המורה שיינרמן. המורה שגילה את הכדור בידיו של יחיאל רצה לקחתו ממנו.
התנהל ביניהם מאבק כוחות. אחי סירב למסור את הכדור ובתוך דקות המורה ואחי מצאו עצמם מתגלגלים על הרצפה כשהם נלחמים על הכדור...
בבית ספר זה, מציין אברהם, ניגנתי באקורדיון בכל האירועים ובחגים ואף שימשתי כשוער של בית הספר במשחקי הכדורגל.
משחקי קונדס של ילדים וסיוע למעפילים
הזכרונות רודפים את אברהם בזה אחר זה. הנה, המראה של שיירת הגמלים הקשורים בחבל זה לזה ועל דבשותיהם שקי חול זיפזיף מחוף הים, כשהם מובלים על-ידי שני ערבים: אחד בראש השיירה והשני בסופה, מדרום לצפון בשדרות בנימין. משחקי הילדים בשכונה, באותם ימים, כללו גם מעשי קונדס ושובבות. "היה קל מאוד לפתוח שקים אלה במשיכת חוט – והשק היה נפתח", אומר אברהם ומוסיף: "היה לנו 'תרגיל אומץ' מי יפתח יותר שקים של גמלים במרכז האורחה. הערבים החלו לרוץ אחרינו, אנחנו נמלטנו, התחבאנו והם לא יכלו לעזוב את הגמלים ולחפש אחרינו...".
מראה נוסף החולף לנגד עיניו של אברהם הם המעפילים, שהגיעו בשעה שהבריטים עדיין שלטו בארץ. "במסגרת תפקידו בהגנה, הצליח אבי להבריח עולים מאירופה שהגיעו לחופי נתניה. 40 מהם שוכנו בביתנו ובבתי השכנים הסמוכים אלינו. כילדי המשפחה רצנו לחפש עבורם שמיכות וביגוד חם. הייתי בן עשר כשפרצנו את השער של פרדס פרי ההדר "סמיט" שהיה מול ביתנו והשתרע מרחוב סמילנסקי במערב ועד לשדרות בנימין במזרח. המטרה הייתה גם לפרוץ את דלת בית האריזה ולשכן שם עולים. פיזרנו בשטח ארגזים, מחלקם יצרנו מדורה שסביבה הצטופפו העולים והתחממו ואף יצרנו עבורם מהארגזים הנותרים: כסאות, שולחנות, וארונות. דאגנו לכל מחסורם והם אכלו אצלנו במסעדה, שהייתה מעין קיוסק ויותר מכך, בעוד האם מבשלת להם מרקים שונים".
בתקופת הצנע משפחת בורשטיין כלכלה את עצמה מהמשק החקלאי שפיתחה בחצר הבית שבה התרוצצו תרנגולים, יונים, ברווזים ואף עז לרפואה.
בית הקולנוע וסיכת היהלום שקבעו את גורלו
טקס חנוכת פתיחת "קולנוע שרון" בנתניה, שהיה אחד מבתי הקולנוע המודרניים והיפים באותה תקופה – הותיר את חותמו בנפשו הרכה של אברהם בורשטיין לאורך ימים, נחקק עמוק בזיכרונו ואולי גם קבע את גורלו. הוא מספר: "הייתי בן 11. הלכתי ל"קולנוע שרון" בנתניה שם התקיים אירוע רב משתתפים והוצג בו הסרט: "כיסופים של שחר" עם השחקנית דבי ריינולדס ושחקנים נוספים. נכנסתי לבית הקולנוע ובתור ילד קטן עמדתי בצד. הלובי בכניסת האולם היה גדוש באנשים מכובדים מאד. באותה תקופה נשמע צלצול המציין שעל הקהל להיכנס לאולם.
היה דוחק והמתנתי בפינה. לא רציתי להתפרץ לאולם. לאחר מכן בדרכי לכניסה הבריקה לי מהרצפה, מהאורות שהיו בשטח, סיכת יהלומים כבדה. הרמתיה, הסתכלתי עליה וכשלא ראיתי אף אחד בשטח, טמנתי אותה בכיסי. בכניסה במעבר הבחנתי באשה כבת 50, שכתפיה היו מכוסות במעיל פרווה ועיניה רתוקות לרצפה תוהות ומחפשות. היא הייתה לבדה ודמעות זלגו מעיניה. אז הבנתי שהיא מחפשת את הסיכה. ברוב תמימותי הוצאתי את הסיכה מכיסי ושאלתיה: האם את זה את מחפשת? כן, ענתה בחופזה. סובבה על עקביה ומיהרה למקומה. הייתי נרגש מאוד מהסיכה. מרבית מתושבי נתניה היו מהמעמד הנמוך ולא היו עשירים. האורחים שמילאו את הקולנוע היו יהלומנים מבלגיה. בעינינו הילדים הם היו העשירים. ידעתי שכאן טמון כסף רב.
נכנסתי לאולם בו הוצג הסרט ומאד נהניתי ממנו. היה זה סרט מוסיקלי, אבל בסתר ליבי, כבר אז שאלתי את עצמי: למה לא קנתה לי גלידה או ארטיק? למה לא אמרה לי תודה? מצד שני, שמחתי בתמימותי שהחזרתי לה את הסיכה. לכן אלוהים כנראה הוביל אותי למקום שבבוא העת אהיה יהלומן ותכשיטן בארץ ובעולם. כשסיפרתי את הדבר להוריי הם הביעו רגשות כעס כלפי התנהגות האישה ושיבחו את המעשה הטוב שלי.
אחי הבכור שלמה, שהיה תלמיד מצטיין ולמד בבית הספר ביאליק, תמיד עזר ותמך בי ובאחיי. מאוחר יותר עברתי גם אני לבית ספר זה ושם סיימתי את כיתות ז' ו-ח'. הייתי הנגן של בית הספר ובין השאר ניגנתי על אקורדיון בגני ילדים, בבתי ספר ובחתונות של העדה התימנית והשתכרתי בין 3 ל-6 לירות מנדטוריות למופע.
זוג יוני הדואר שהובילו ללמידה ולעיסוק בענף היהלומים
"בסיום בית הספר היסודי בתקופת החופש הגדול גידלתי יונים בבית וביניהן היו יוני דואר שזנבן נפתח כמניפה. לידינו פעל מפעל קטן ליהלומים שנקרא מוסקוביץ – שורץ ובו פעלו בחדר אחד ארבע מכונות לליטוש יהלומים. העבודה שם סקרנה אותי מאד. אחד מפועלי המפעל ששמו היה דב, שיצא להפסקת צהריים, פגש בי בחצר הבית, התעניין בזוג יונים שלי ואמר: 'אני מעוניין לקבל זוג גוזלים מהיונים הלבנות עם זנב הטווס'. חוש המסחר עבד אצלי עוד מילדות ועשיתי איתו עסקה: הצעתי לו – אם תלמד אותי יהלומים בחופש הגדול – אתן לך זוג יונים במתנה. ההסכם בינינו היה שבעל המלטשה חייב לתת את הסכמתו לכך. ההסכמה ניתנה, העסקה בוצעה וכך התחלתי ללמוד ולעבוד ביהלומים. במקום ללמוד בבוקר בתיכון - למדתי בערב לבגרות בבית ספר ביאליק".
במהלך עבודתו במלטשה, אברהם מתמחה בליטוש אבנים קשות ושמו הולך לפניו, בקבוצות הליטוש בנתניה, כלוטש אבני יהלומים קשות ומיוחדות.
החייל האחרון בעזה וההיכרות עם קארין
הוא מתגייס לצה"ל ומשמש כאלחוטן ומש"ק בחיל הקשר. בין היתר, הוא ממלא כרס"ר את מקומו של קצין הקשר במפקדה ששכנה במשטרת עזה. לאחר מלחמת סיני, הוא סבור שהיה החייל האחרון בעת פינוי צה"ל, כשהוריד ביציאה את שעון הקיר הגדול שהתנוסס על בניין המשטרה, (כשעזה הועברה לרשות יוניפל), והעבירו לפיקוד המרכז ברמלה.
קארין בורשטיין, אמנית במקצועה ורעייתו של אברהם מזה 60 שנה הכירה אותו בצבא בחיל הקשר. "במבצע סיני, מספר אברהם, ישבתי בחדר סודי במחנה ושידרתי מברקים במורס. בתוך כך, דרך צוהר קטן הבחנתי בחיילת שהגיעה למיין מכתבים. ראיתי רק את זנב הסוס הבלונדיני של שערה. חיכיתי לרגע שתסתובב וזה לא קרה. סיקרן אותי לדעת של מי הצמה היפהפייה. לעת ערב במסיבת בידור של היחידה הופעתי בנגינה עם האקורדיון ושם גיליתי מי זאת בעלת השיער הנהדר. הזמנתי אותה לרקוד ומשם החלה לפרוח האהבה". לזוג שמונה נכדים וארבעה ילדים: חגית כהן בת 58, ד"ר לאמנות, המרצה באוניברסיטה באוסטרליה (גמולוגית ביהלומים), עודד בן 54, דור ההמשך בנושא תכשיטים ויהלומים בעל חנות "ענבר תכשיטים" מתחת לבורסת היהלומים, דנה ארצי בת 47 גרפיקאית, וירון בן 43 יהלומן, חבר בורסה ועו"ד.
"הבלש של המשפחה"
"אחי הגדול שלמה חלה במהלך טיול משותף שלנו בוינה שהתקיים לפני כ-13 שנים. נסעתי עם אחי יחיאל לבקרו בבית החולים. בשדה התעופה בוינה, בדרכנו חזרה ארצה, בכניסה לאולם הנוסעים - הפניתי את תשומת לבו של אחי יחיאל ואומר לו: 'ראיתי קרן אור של יהלום בצד שבו מניחים את המזוודות'. יחיאל עונה לי בחוסר אמונה: 'לא יכול להיות'. ואז צעדתי כעשרים מטרים אחורנית וקלטתי את אותה קרן האור שבקעה מן היהלום. צעדתי לכיוון ההבזק והרמתי יהלום שנראה לי כ-חצי קרט. עם השנים, בעבודתי עם היהלומים סיגלתי לעצמי ראייה מיוחדת המבדילה בין החזר של אור הנובע מהשתקפות זכוכית לבין השתקפות של אור מיהלום. אני רואה ושומע דברים שיכול להיות שאנשים אחרים אינם שמים לב אליהם... עד היום הזה אשתי קארין צוחקת מזה. אמי כינתה אותי בזמנו "הבלש של המשפחה" וזאת על כך שידעתי ושמעתי הכול. גם בתור ילד, כשהאזנתי לשיחותיה של אמי עם חברותיה. החוש הזה הוא חוש מולד אצלי. כך למשל כשהאזנתי לשיר מסוים מיד ידעתי לנגנו...".
אברהם בורשטיין פותח בפניי צוהר אל עולם תחביבו הייחודי: אוסף גדול של אבני מינרל שמהם מייצרים אבני חן. "המינרלים הללו, הוא אומר לי, נאספו על-ידי במהלך ביקוריי בברזיל, בדרום אפריקה ובארצות נוספות". כיהלומן, הוא ביקר בארצות רבות במסגרת עבודתו, כשעסק במסחר ולא הספיק לחקור אותן לעומקן. עתה, הוא מתכנן לבקר בהן שנית וליהנות מהן כתייר. בעבר עסק יחד עם רעייתו בגלישה בגלשני רוח, ובין תחביביו הנוספים והעכשוויים: שחיה, נגינה על פסנתר ואקורדיון. בזמנו הפנוי הוא פוגש, מדי פעם, את חבריו לפרלמנט בבתי הקפה של נתניה שם הם מעלים זיכרונות מהעבר.
בימים אלה מנהל אברהם, עם בני משפחה נוספים, מגעים עם עיריית נתניה על הקמת כיכר ברחוב בן-גוריון ע"ש הוריו.
