זה סיפורו של ילד אחד, זה סיפורם של ילדים שנספו יחד עמו. צחי חבשה בן משפחתנו, אביו שמעון בן דוד לאמנו. אותו יום נורא לקראת חגיגת המצוות של ילדי הכיתה נותר כזיכרון אימים.
צחי וחבריו יצאו לטיול של בני מצווה, יציאה לטיול שמח לקראת החג הגדול מכולם. בדפי דברי הימים ובאותיות השחורות-לבנות של העיתונים היה זה 'אסון צומת הבונים'. ההרס הגדול שחוו המשפחות נותר מחובר לשם הזה, לצומת שמבשרת בנייה. ההרס נותר, וקשה לגעת בחורבות.
זה זיכרון שאינו מרפה - וכבר חלפו 33 שנים מאז אותו יום שחור. אוטובוס ובו 38 נוסעים, רובם ילדי בית ספר, עצר לפני מפגש של מסילת ברזל, מפגש עם דרך עפר, וכאן קרה הנורא מכול.
נהגת האוטובוס, שלקחה עמה ילדי בית ספר בטיול בר מצווה, ילדי בית הספר "ברנר". הנהג התקדמה לפתע אל המסילה, וכל הילדים קפאו על מקומם. האוטובוס נראה עושה דרכו, מבקש להספיק, לחצות את מסילת הברזל. וכל זאת, כאשר צפירות רכבת מתקרבת נשמעו באוויר.
הילדים ניתרו ממקומם, הורים מלווים, המורים... בראשיהם של הילדים הרכים כבר הדהדו כל התפילות שלמדו לקראת העלייה לתורה. "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע...". אבל מעשה שטן, משהו קפא, האוטובוס שרצה להספיק לחצות בטרם תבוא הרכבת, קפא פתאום על מקומו. התפילות שלמדו, הטעמים ששיננו, כל אלה הציפו לבבות. תכף תישמע צעקת "שמע ישראל"...
ייתכן שהמולת הילדים ואולי קול הרדיו, שניסר באוויר, בלבלו את הנהגת, הסיחו את דעתה. אותם רגעים יישארו לנצח תעלומה, חידה לא פתורה.
למרבה התדהמה האוטובוס התקדם אל המסילה באיטיות, נעצר משום מה על המסילה, קפא ועמד כמשותק. הילדים שמעו את הצפירות הקרבות, שריקות אימים מחרישות אוזניים... הצרחות לא הועילו. הנהגת קפאה, האוטובוס ניצב בוהה בחלל... הרכבת פגעה באוטובוס בעוצמה, הצווחות הנוראות הרקיעו לשחקים, שֶׁלד המתכת, שנשא את הילדים הוּעף ונחבט בעוצמה אדירה למרחקים. שלד מרוסק ומפויח. מראה מצמרר. קשה לדמיֵן את צעקות הילדים ברגעים הקשים ההם...
צחי חבשה, בנו של שמעון חבשה ייבדל לחיים ארוכים, היה בן 13 במותו באסון הנורא. הוא וחבריו לא עלו לתורה. שמעון חבשה הוא בן דוד לאמי סעידה חבשה, שהלכה לעולמה לפני שנה וחצי. קראו לילד הרך צחי-יצחק על שם אביה של אמי, יצחק חבשה זכרונו לברכה. יהודה אביו של שמעון היה אחיו של יצחק חבשה.
כשהגענו ל'שבעה' ראינו על מדף בסלון ביתם של ההורים בפתח תקוה, את נרתיק הטלית והתפילין שקנו לצחי בן השלוש עשרה, והלב בכה על ילד יקר שנספה בטרם עת, יקיר נפש שלא הגיע למצוות.
כתבתי אז שני שירים, והם פורסמו בספרי "תעודה נשכחת".
השיר הראשון "בטרם קיץ, בטרם מצוות" נוקב, כואב, יש בו התרסה דומעת כלפי שמיא. כיצד זה לא נמנע האסון, כיצד ילדי בר מצווה לא זוכים להגיע לבית הכנסת לקיים מצוות עלייה לתורה. יש בפנייה הבוכייה הזו מעין פנייה נבואית בנוסח 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט', ניסיון להבין את הצדק האלוהי, מעין תפילה-מחאה שמבקשת להגיע לצידוק הדין.
כתבתי על כך בשעתו מאמר בעיתון "במערכה" - ואפרסם אותו שוב ביום מן הימים.
השיר הראשון הכיל שורות קשות כואבות, ואביא כמה מהן:
"אדוֹן הרחמים בּוחן הלבבוֹת
סְלח לכאבָם כי היה שלָהם
וְעתה הוא שלךָ.
ואתה ראיתָ אותם
אדון הרחֲמים בּוחֵן הלבבוֹת
והיֶלד הזה לֹא הִגיע לַמצוות".
ובהמשך בסוף בית שני:
"ואתה שמעתָ אותם
אדוֹן הכאֵבים, אדון הדמעוֹת הנקווֹת
והילד הזֶה לא הגיע למצוות".
ובבית האחרון של השיר, אני מבקש מהאֵל, שיקבל באהֲבה את הילד צחי, ויש בּבקשה המיוסֶרת סוֹד כמוס של צידוק הדין:
רְאֵה כי הָיה שלָהם
ועתה הוא שלךָ
נצור אותו והנחֵל לו אהבה, אהבַת אם ואב,
וּזכוֹר לצחי היקר חסֶד אבות וְסב,
כּי רב המשָׂא משֵׂאת,
כּי לקחתָ כּופר רב.
ואהוֹב אותו כמוֹ אֵלה
שאהבו אותוֹ בעוֹרם ובשִנָם
תהא נשמתוֹ ונשמת רֵעיו הרכּים
צרוּרה בצרוֹר החיים לעוֹלם.
ביום השלושים למותו של צחי חבשה, כתבתי שיר שני, שיר על כאבו ועל שברו של האב השכול, שמעון חבשה, ובשיר זה תיארתי את האב סובב, נוגה, עצוב, ומות בנו מלווה אותו כל הזמן, זה השיר:
אב אל בנו, שב וכואב
הוּא סוֹבֵב וְהוּא צוֹלֵל כִּבְקַרְקָעִית
הַיָּם. יָדָיו פְּרוּשׂוֹת אֶל שְׁמֵי אֱלוֹהָיו
כְּרֶשֶׁת דַּיָּגִים.
לְבַקֵּש אֶת בְּנוֹ שֶׁאָהֲבָה נַפְשׁוֹ.
לְבַקֵּש אֶת פְּעִימַת חַיָּיו.
וְהוּא הוֹלֵךְ וְנוֹשֵׁם כְּמַעְגַּל קֶצֶף, נָסוֹג
וְשׁוּב. וּמְדַבֵּר אֶל בְּנוֹ שֶׁאָהֲבָה נַפְשׁוֹ:
אַתָּה שֶׁלִּי בְּנִי כְּמוֹ לַחַן הַתְּפִלָּה
אֲנִי מְזַהֶה אוֹתְךָ גַּם בְּמַרְאוֹת הָאֲפֵלָה
אֲנִי רוֹאֶה אוֹתְךָ גַּם כְּשֶׁאַתָּה מַפְסִיק לִנְשֹׁם
אֲנִי הוֹלֵךְ אִתְּךָ וּמִתְמַלֵּא חַיִּים פִּתְאֹם
אַתָּה הוֹלֵךְ אִתִּי לְכָל מָקוֹם שֶׁאֶבְכֶּה
אַתָּה תְּנַחֵם אוֹתִי, בְּנִי, לְיַד הַמַּעֲקֶה
וְאִם תִּרְאֶה אוֹתִי נִשְׁבָּר קִמְעָא, שְׁלַח אוֹר מֵעַל
תֵּן לְבַת צְחוֹקְךָ לְלַוּוֹת אוֹתִי כְּמַנְגִּינָה, כְּטַל
אַל תִּשְׁכַּח אֶת אָבִיךָ, בְּנִי
בְּרֹאש הַשָּׁנָה וּבַחַגִּים
שֶׁיָּדַי פְּרוּשׂוֹת אֵלֶיךָ כְּרֶשֶׁת דַּיָּגִים.
שֶׁלִּבִּי אוֹחֵז אֶת אִמְּךָ הַדּוֹאֶבֶת בְּבִכְיָהּ
וְעֵינֶיהָ אֶל עֵינַי הַנּוֹהֲמוֹת כַּיָּם.
הוּא צוֹלֵל בְּקַרְקָעית וְשׁוּב וְכוֹאֵב
וְלַחַן עַל שְׂפָתָיו כִּי הוּא סוֹבֵב
וּבְנוֹ אִתּוֹ לְכָל מָקוֹם שֶׁיָּבוֹא
כָּך הוּא חָש, כָּךְ הוּא אוֹהֲבוֹ
שׁוֹמֵעַ פְּעִימַת חַיָּיו, אֶת לַחֲשׁוֹ
שֶׁל הַמַּלְאָךְ שֶׁאָהֲבָה נַפְשׁוֹ
וּמְדַבֵּר אֵלָיו בְּזִכְרוֹנוֹ
בְּמֶרְחֲבֵי הַתְּכֵלֶת הָרוֹעֶדֶת:
אַתָּה שֶׁלִּי בְּנִי כְּמוֹ לַחַן הַתְּפִלָּה
אֲנִי מְזַהֶה אוֹתְךָ גַּם בְּמַרְאוֹת הָאֲפֵלָה
לכל מקום תבוא אתי בָּן אוֹהב
לַוֵּה אוֹתִי כְּמַעְיָן בּוֹכֶה
לַוֵּה אוֹתִי כְּפֶצַע בַּלֵּב
השבוע יחול יום הזיכרון, ב-כ"ב בסיוון, ונדע כולנו לזכור את האסון הנורא. את הילדים הרכים שלא זכו להגיע למצוות. בשיר על האב ובנו ניסיתי להבין לכאבו של שמעון חבשה האב, ושום מלה לא תוכל באמת לתאר את גודל השֵבר.
הארץ הזו מלאה שכוֹל, רוויה אסונות. הלב יוצא אל המשפחות השכולות. ניסיתי לתאר את היגון של קרוב משפחתי שמעון חבשה. ויש בשורות סיפור אישי וסיפור אוניברסאלי: הצליל מבעד למילים הוא צליל הייסורים, הכאב הצורב של אב, אב שמתגעגע לבנו ואינו יודע מנוח: הכאב הזה מלווה אבות רבים. השיר הזה הוא שיר על האב שמעון חבשה - אבל הוא שיר על מהוּת השכוֹל, על הפֶצע שאין לוֹמרפֵּא.
ביום השבעה קרא
בלפור חקק, אחי התאום את השיר שלו 'חתן דמים'.
חתן דמים
לשרה ושמעון חבשה בני משפחתי
ששָכלו בנם צחי חבְּשה ז"ל באסון אוטובוס הדמים בצומת הבונים
וְאָבִיו שָׁאַל: אַיֵּה מַחֲמַדִּי שֶׁלִּי?
אַיֵּה הַשֶּׂה?
כִּי נִפְקַד מִמֶּנּוּ בְּנוֹ יִצְחָק
וְהוּא רַךְ בַּשָּׁנִים לֹא לָבַשׁ גַּאֲוָה.
וְעוֹד לֹא נֶעֱטַר בִּתְפִלִּין
וְעוֹד לֹא חֲתַן בַּר מִצְוָה.
וְאָבִיו שָׁאַל: אַיֵּה צַחִי שֶׁלִּי?
אַיֵּה הַשֶּׂה?
כִּי נֶעֱקַד הַשֶּׂה בְּרֶכֶב בַּרְזֶל עַל מְסִלָּה
וְהוּא רַךְ בַּשָּׁנִים פָּנָיו טְהוֹרִים.
וְלֹא נֶעֱקַד עַל הֶהָרִים
וְלֹא עַל מִזְבַּח עוֹלָה.
וְסָבִי יִצְחָק חַבְּשָׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם
סוֹפֵק כַּפּוֹתָיו: אָרוּר זֶה הַיּוֹם.
כִּי נִבְקַע רֶכֶב הַבַּרְזֶל כַּעֲצֵי עוֹלָה
כִּי נבְקַע הַשֶּׂה בָּאֵשׁ הַגְּדוֹלָה.
וְאוֹמֵר סָבִי בְּקוֹל נֶחֱנָק:
בּוֹא צַחִי שֶׁלִּי, בּוֹא יִצְחָק.
שֶׁאַתָּה צַלְמִי
שֶׁאַתָּה בְּשָׂרִי וְדָמִי
שֶׁבָּאתָּ אַחֲרֵי מוֹתִי לָשֵׂאת אֶת שְׁמִי.
וְסָבִי יִצְחָק חַבְּשָׁה עָלָיו הַשָּׁלוֹם
עוֹטֵף אֶת יִצְחָק טַלִּית בַּמָּרוֹם.
וְהוּא עוֹקֵד זְרוֹעוֹ בִּתְפִלִּין שֶׁל יָד
וְאַנְחוֹתָיו נִגָּרוֹת אַחַת לְאַחַת.
וְהוּא עוֹקֵד תְּפִלִּין שֶׁל רֹאשׁ
מֵעַל מִצְחוֹ הַשּׁוֹתֵת.
וְקוֹלוֹ רוֹטֵט:
בּוֹא בְּנִי, הוּא אוֹמֵר
בּוֹא הֱיֵה לְצִדִּי בַּמְּרוֹמִים.
וְהוּא קוֹרֵא לוֹ לִשְׁכֹּן
בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק תָּמִים.
וְהוּא קוֹרֵא לוֹ:
חֲתַן דָּמִים.
סיון תשמ"ה
