לשדר את דיוני בית המשפט העליון - בארה"ב וגם בישראל

באותו יום בשנה שעברה, 13 באפריל, הודיעו גם בית המשפט העליון של ארה"ב וגם בית המשפט העליון של ישראל כי הם יתירו, לראשונה, שידור חי של הדיונים שלהם לציבור. העובדה שנדרשה מגיפה לשתי מדינות מתקדמות מבחינה טכנולוגית כדי לבצע את השינוי הזה, היא יותר מאשר קצת מאכזבת. לציבור צריכה להיות הזכות המלאה לצפות בתיקי משפט מתפתחים שידור חי - אם באופן אישי, מול טלוויזיות או בנייד. אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם.

לכן ישראל שידרה בשידור חי (אודיו ווידאו) תיק על כך שהמשטרה תוכל לעקוב אחר חולי נגיף הקורונה כמה ימים, וארה"ב (אודיו בלבד) תיק על האם אדם יכול לסמן מילה גנרית על-ידי הוספת לסיומה com. שני הניסויים התנהלו ללא תקלות. תקוותי שהניצחונות קצרי המועד לגישה לציבור בזכות המגיפה לא יסתיימו כשמצב החירום בבריאות הציבור יסתיים.

איך הגענו לכאן? בישראל אוסר החוק הכנסת מצלמות לאולמות בית המשפט (חוץ מכמה חריגים מפורסמים). ועדה של מומחים בראשות נשיאת בית המשפט העליון לשעבר, דורית ביניש, המליצה לפני שני עשורים להחליש את האיסור, אך השידורים נותרו חריג ולא כלל.

בארה"ב התכנסה ועדה דומה של מומחים כדי ללמוד את נושא השידור בבתי המשפט הפדרליים (בתי המשפט המדינתיים בדרך כלל מתירים מצלמות; בית המשפט העליון שלנו הוא בית המשפט הפדרלי העליון). לצערנו, הוועדה שלנו החלה את המחקר שלה - ניסוי בן שלוש שנים, שבו שני בתי משפט לערעורים ושישה בתי משפט קמא התירו צילום - ב-1991. זה אומר שהוא יצא לדרך במשפטו של או.ג'יי סימפסון.

במקום להבין שהמשפט עומד להיות סנסציוני ולא משנה מה, מכיוון שנראה שגם עורכי הדין וגם העדים השתמשו בו יותר למען הפרסום שלהם מאשר כדי להוכיח את חפותו או אשמתו של סימפסון, הלקח שבתי משפט רבים לקחו ממנו היה: "מצלמות זה רעיון גרוע". בשנים שחלפו, השופטים המנהלים את הזרוע המינהלית של הרשות השופטת אפשרו מצלמות בכמה אולמות, אבל אין מדיניות כללית המעדיפה מצלמות ואף פעם לא בבית המשפט העליון.

ואז היכה נגיף הקורונה. לפתע, כל 14 בתי המשפט הפדרליים לערעורים, כולל בית המשפט העליון, החליטו לשדר בשידור חי לפחות את האודיו של כל הדיונים שלהם. עם זאת, רק שניים מהם התחייבו לשידור חי לאחר המגפה.

הנגיף חידד את הטיעונים

הנגיף לא ממש שינה את הטיעונים. הוא רק גרם להם להיות ברורים יותר, במיוחד עבור הערכאות הגבוהות יותר. בית המשפט העליון האמריקני עוסק כידוע רק בעתירות חוקתיות בפני כל תשעת השופטים. אין טיעוני פתיחה וסיום דרמטיים, אין עדים, אין מוצגים ואין מושבעים. כל הדיון נמשך שעה, אולי שעה וחצי, ולאחר מכן פורשים השופטים ללשכותיהם לכתוב את פסקי הדין. אז גם אם קניתם את הטענה שמצלמות יובילו לדרמטיות, רבים מהאלמנטים הדרושים להתפרצויות - עדות מפתיעה! כפפה שחורה! מרדף בשידור חי! - לעולם אינם נוכחים בבית המשפט העליון.

יתרה מכך: בית המשפט התיר סיקור עיתונות מודפסת מאז הקמתו והקליט את האודיו של התיקים שלו, שפורסמו לציבור (באיחור של מספר ימים או יותר) במשך כמעט 70 שנה. אם השופטים היו משתמשים בדיונים כדי לשאת נאומים פוליטיים או להשמיע אמירות אחרות בתקווה לזכות בהערכה לאומית, כבר היינו חווים את זה. זה לא קרה. הצבת מצלמות בערכאות הדיוניות קשה יותר, אבל רק קצת. כל עוד יש שופט מוסמך שיכול להחזיק את עורכי הדין בתוך המסגרת, ועדים מסוימים מעידים ללא פרסום (כמו קטינים או קורבנות התעללות), היתרונות של השידורים גוברים על החסרונות.

אני מצפה שיום אחד יהיו מצלמות בבית המשפט העליון. זה יקרה עם חילופי הדורות, כאשר על הכס יישבו שופטים שנולדו בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת ולא בשנות ה-30 וה-40 שלה. ב-2014 אמר נשיא בית המשפט, ג'ון רוברטס, כי בתי המשפט מאחרים לעיתים קרובות לאמץ את היזמות האמריקנית. בנוגע לשידורים מהאולמות, זו הייתה המעטה: מצלמות קיימות יותר מ-100 שנה, וטכנולוגיית סטרימינג - לפחות 25 שנה.

אבל אף פעם לא מאוחר מכדי לשנות. בית המשפט העליון הישראלי הוא דוגמה מצוינת לכך, ואני מקווה שהוא ימשיך ואף ירחיב את השידורים לכל דיוניו, בכל הנושאים ובכל ההרכבים. בעוד האמון של הציבור בבתי המשפט שלנו, גם בישראל וגם בארה"ב, יורד בצורה משמעותית, היכולת לראות את הצדק נעשה - חי וללא סינון, באמצעות טכנולוגיה מודרנית - חשובה מאי פעם.