הם לא רק רודנים, אלא גם טוטליטרים

"דמוקרטיה היא צורת המשטר הגרועה ביותר, חוץ מכל השאר", אמר וינסטון צ'רצ'יל. יש כל מיני סוגים של משטרים שאינם דמוקרטיים ואף אנטי-דמוקרטיים. צריך להבין שקיימים מושגים שאינם בהכרח חופפים וצורות שלטון שלא תמיד הולכות יד ביד, גם אם לרוב זה המצב.

"דמוקרטיה" הוא צירוף יווני המורכב משתי מילים: "דמו" היא עם, "קרטיה" היא שלטון, וביחד – שלטון העם. לכן נמצא את המילה "קרטיה" גם בצירופים אחרים: ביורוקרטיה – שלטון הפקידים; אריסטוקרטיה – שלטון האצילים; תיאוקרטיה – שלטון הדת; אוטוקרטיה – שלטון יחיד. בעברית יש שני מונחים חשובים נוספים: רודנות – התרגום של דיקטטורה, שליטה בלתי מוגבלת של יחיד או קבוצה; וסמכותנות – התרגום של אוטוריטריזם, פיקוח הדוק על האוכלוסייה. לענייננו צריך להכניס לתמונה גם את המונח "טוטליטריזם" – מלשון "total", מוחלט, דהיינו התערבות של השלטון בכל תחומי החיים.

דמוקרטיה יכולה לבוא רק בצורה אחת: שורה של זכויות יסוד העומדות לכל האזרחים ואשר ביניהן יש לאזן כל העת באמצעות ערכי יסוד ושלטון החוק. חופש הביטוי, חופש הבחירה, חופש ההתכנסות, חופש ההתארגנות, חופש העיתונות, חופש התנועה, חופש הדת, חופש העיסוק. לעומת זאת, משטרים שאינם דמוקרטיים באים במגוון של צירופים. רודן לא חייב להיות טוטליטר; הוא יכול להסתפק בהיותו שליט יחיד ולהעניק לאזרחים מידה של אוטונומיה בחייהם הפרטיים. סמכותן אינו חייב להיות רודן; ראו את רג'פ טאיפ ארדואן, שנבחר בבחירות די חופשיות. אבל לרוב, הדברים הללו הולכים ביחד. שליט יחיד יפעל להבטיח את שלטונו באמצעות פיקוח הדוק על האוכלוסייה, מה שממילא גורר התערבות ברוב או בכל תחומי חייה.

הממשלה ההולכת ומוקמת בימים אלו מגלה סימנים של רודנות ושל טוטליטריזם. היא רוצה להשתחרר מכבלי שלטון החוק באמצעות פסקת התגברות שתאפשר לרוב פוליטי של 61 חברי כנסת לבטל פסיקות של בית המשפט העליון; זהו שלטון רודני. והיא מדברת על התערבות בתחומים שאמורים להיות בלתי פוליטיים; זהו שלטון טוטליטרי. אני לא חושב שהדמוקרטיה הישראלית תקרוס, אבל היא בהחלט עלולה להפוך לדמוקרטיה חלקית ופגומה – משהו כמו טורקיה, הונגריה ואפילו רוסיה.

שיהיה ברור: בדמוקרטיה שולט העם באמצעות נציגיו הפוליטיים הנבחרים והרוב הוא השולט. אבל שיהיה ברור לא פחות, ואומר זאת שוב ושוב: גם רוב של 100% אינו יכול לעשות הכל, יש עקרונות יסוד שמעל לכל רוב שהוא ויש תחומים שאסור להכניס אליהם שיקולים פוליטיים. זה היה מובן מאליו במשך עשרות שנים, כולל לממשלות "ימין מלא" – וזה הולך ונרמס כעת.

נתחיל מהדוגמה הטרייה ביותר: ח"כ אבי מעוז יהיה האחראי על היחידה לתוכניות חוץ וקידום שותפויות במשרד החינוך. יחידה זו, בעלת תקציב של 2 מיליארד שקל בשנה, אחראית על הוספת תכני העשרה מעבר לתוכנית הלימודים, החל מטיולים וכלה בהרצאות.

עד עכשיו זו הייתה עוד יחידה מני רבות שתחת שר החינוך, שכמובן היה יכול להנחות בגדול מה הוא רוצה ואינו רוצה לראות בה. אבל מותר להניח, שבמשרד ענק שכזה עם משימות ובעיות ענקיות שכאלה, היא לא עמדה בראש מעייניו של השר. לא כך אצל מעוז, שדעותיו הן אנטי-ליברליות במובהק. הוא רשאי לאחוז בהן ולבטא אותן; הבעיה היא, שכעת תהיה לו הסמכות הישירה להתערב בתכנים ולכפות את עמדותיו על המערכת כולה.

לא משנה אם הוא יצליח או לא; עצם המחשבה שפוליטיקאי אחד, בעל דעות קיצוניות, יכול להכתיב לכל מערכת החינוך מה יהיה בה ומה לא יהיה בה – מעוררת חלחלה. זה לא אמור להיות בידי אדם אחד, אפילו אם היה מדובר באיש החינוך הדגול ביותר בהיסטוריה. וזה לבטח לא אמור להיות בידי פוליטיקאי אחד, ולא משנה אם הוא גדול השמרנים או גדול הליברלים.

משה גפני מדבר על חקיקה שתאסור על הבנקים להעלות את ריבית המשכנתאות במקביל לעלייה בריבית בנק ישראל. זוהי התערבות הרסנית בשוק החופשי, המלמדת לא רק על נטיות טוטליטריות אלא גם על בורות והליכה עם הראש בקיר. בשוק חופשי יש תנודות בשני הכיוונים, ואוי לכולנו אם הממשלה מנסה למנוע אותן באמצעות חקיקה. חוץ מזה, למה לעצור כאן? למה לא ליטול מבנק ישראל עצמו את העצמאות המוניטרית? ארדואן שכבר הזכרנו ניסה לעשות את זה, פיטר שלושה נגידים שסירבו להוריד את הריבית – והתוצאה היא אינפלציה של 80% וקריסה של הלירה הטורקית.

הנגיד אמיר ירון – מינוי של בנימין נתניהו – מיהר להזהיר שמדובר במהלך הרסני. כל מי שעיניו בראשו יודע שאם זה יקרה, הבנקים יגיבו בצורה פשוטה: יצמצמו את הענקת המשכנתאות, במיוחד ללווים מסוכנים. אסור להם לפעול בצורה שאיננה מיטבית מבחינה רגולטורית ועסקית, והם לא יספגו על חשבונם את העלאות הריבית. התערבות חקיקתית בשוק החופשי תרתיע משקיעים זרים ועלולה להוביל להורדת דירוג האשראי של ישראל, כך שכולנו נשלם את המחיר בדמות פחות תוצר, פחות מיסים ויותר ריבית על גיוסי ההון של המדינה.

תזכורת קטנה לגפני, אם הוא שכח: הבנקים הגדולים שייכים לציבור (במישרין ודרך משקיעים מוסדיים): כל מניות בנק לאומי, 94% ממניות בנק הפועלים, כל מניות בנק דיסקונט, 58% ממניות בנק מזרחי-טפחות, 51% ממניות הבנק הבינלאומי. כלומר, פגיעה בהם היא פגיעה ישירה בכל הישראלים (וגם בהכנסות המדינה ממיסים), בעוד הנשכרים יהיו רק נוטלי המשכנתאות. לכן, חקיקה בתחום הריבית תהיה לא רק טוטליטריזם, אלא גם אחד הדברים המטופשים והמסוכנים ביותר שניתן להעלות על הדעת בתחום הכלכלה.

בליכוד מדברים על סגירת תאגיד כאן, כולו או חטיבת החדשות, או לפחות על התערבות פוליטית בשידוריו – שוב, בדגש על החדשות. אלא שגם כאן יש במקרה הטוב טעות בסיסית ובמקרה הגרוע הטעיה בוטה. "שידור ציבורי" אין פירושו שידור שמשרת את נבחרי הציבור, אלא שידור הממומן בידי הציבור – בניגוד לשידור מסחרי הממומן מפרסומות. הרעיון הוא ששידור ציבורי יהיה משוחרר משיקולי רייטינג ויוכל גם להפיק תכני איכות שלא בהכרח מושכים מפרסמים, וגם לתת ביטוי לקהלים שערוץ מסחרי לא מתעניין בהם.

השידור הציבורי שונה מאמצעי תקשורת אחרים במימון שלו ובייעודים שלו, אבל לא בכללי הבסיס החלים עליו. וכאשר מדובר בגוף חדשות, מטבע הדברים עליו להיות ביקורתי ונשכני – גם ובמיוחד כלפי השלטון. הרי איננו שומעים על צומת בו לא התרחשה תאונה, על גבר שלא רצח את אשתו או על שרברב שלא רימה את לקוחותיו. בה במידה, לא אמור להיות חידוש בכך ששר לא יפר אמונים וראש עירייה לא יקח שוחד. מה שבולט הוא לרוב התופעות השליליות, משום שלמרבה השמחה – הן עדיין יוצאות דופן ויש להוקיע אותן בתקווה שהאחראים ייענשו ושאחרים יירתעו.

מובן ששידור ציבורי, ושוב במיוחד מחלקת החדשות שלו, חייב לעמוד בכללי האתיקה והיושרה. הוא צריך לדווח אמת, להיות הוגן, להשמיע דעות שונות, לאפשר מגוון של השקפות. אם הוא איננו כזה, צריך לנסות ולהוביל אותו לשם. אבל לסגור שידור ציבורי רק כי התכנים אינם נושאים חן בעיני השלטון – זה גם רודנות וגם טוטליטריזם.

איתמר בן-גביר צודק לגמרי באומרו שאין לו כוונה להיות עציץ במשרד לביטחון לאומי (אגב: במדינות המערב "ביטחון לאומי" נוגע בעיקר למאבק באויבים חיצוניים; המונח הישראלי החדש – שיעלה מיליונים להכניס אותו לניירת ולשילוט ולחקיקה ולתקנות – הוא מטעה, אלא אם כן בן-גביר מתכוון לדרוך על בהונותיו של שר הביטחון). זכותו וחובתו של השר לקבוע מדיניות ולדרוש שתבוצע. לצד זאת, גם השר כפוף לכללים חוקתיים ולעקרונות בסיסיים של מדינה דמוקרטית.

אחד הקריטיים שבהם, הוא שאין התערבות פוליטית בפעילותה המבצעית של המשטרה. השר רשאי לקבוע שיש להעניק עדיפות למאבק בפשיעה במגזר הערבי על פני אכיפת חוקי התנועה; אסור לו להורות אלו כוחות יופעלו ובאיזו צורה. הוא בוודאי שאינו רשאי להורות לסגור יחידות החוקרות עבירות שחיתות ועוסקות באישי ציבור. למה? משום שאז המשטרה הופכת מגוף אכיפת חוק הפועל לטובת האזרחים, למכשיר דיכוי הפועל לטובת השלטון. גם אם מדובר בהוראה מבצעית נטולת הקשר פוליטי (אם מישהו מוכן להניח שפוליטיקאי יכול לפעול בלא הקשר פוליטי), זהו קו אדום בוהק אותו אסור לחצות.

עברו הרחוק והקרוב של בן-גביר הופך אותו ל"חשוד המיידי" בפעולות אפשריות שיחתרו תחת הדמוקרטיה. מי שהיה תלמידו של מאיר כהנא ותלה בסלון ביתו את תמונתו של ברוך גולדשטיין, מי שהשתמש בחסינותו כדי להפר הוראות חוקיות, מי שמתבטא ממניעים פוליטיים נגד המערכת הצה"לית – עלול לרמוס כל מה שיתייצב בדרכו. ואין דבר טוטליטרי יותר מאשר משטרה החשודה במניעים פוליטיים.

כדי להגשים שאיפות רודניות וטוטליטריות, חייבים תחילה לסלק מן הדרך את השופטים והיועצים המשפטיים. לא לסלק לגמרי, כמובן, אלא לסרס אותם. להפוך את מינוי השופטים למהלך פוליטי, לאפשר לפוליטיקאים לבטל את פסקי דינם ולהבטיח שהיועצים המשפטיים יהיו עושי דברו של הדרג הפוליטי.

על בתי המשפט דיברתי ומן הסתם אדבר עוד. לכן אומר זאת רק בתמצית: אין דמוקרטיה בלי רשות שופטת עצמאית, שהיא במובנים רבים לעומתית לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת. רשות שופטת שדוחה בקשות מעצר ומזכה נאשמים, שמבטלת מכרזים ומונעת הפקעות, וכן – שפוסלת חוקים ומונעת פעולות. שלטון החוק מחייב את כולם, ובראש ובראשונה את הממשלה, והוא מופקד בידי בתי המשפט.

לגבי היועצים המשפטיים: בכל הדיון על אופן המינוי שלהם ועל כפיפותם, מתעלמים מכך שהם היועצים המשפטיים של המשרד ולא של השר (ואגב, לא זכורה לי אפילו דוגמה אחת של שר שהתלונן שהייעוץ המשפטי כבל את ידיו). המשרד שייך לציבור והשר מופקד עליו לתקופה קצובה כמשרת הציבור. הוא אינו יכול לעשות בו ככל העולה על רוחו. כדי לאפשר לשר לבצע את מדיניותו, הוא יכול למנות למנכ"ל את איש אמונו בתנאי שיש לו הכישורים הדרושים; הוא איננו ממנה את הדרג המקצועי, שהיועץ המשפטי הוא חלק ממנו.

כבר הצעתי שינוי שיכול לאזן בין שמירת עצמאותו של היועץ המשפטי לבין מתן אפשרות לשר לבחור את מי שייעץ לו: ועדת האיתור תחויב להציע לפחות שני מועמדים ראויים והשר יבחר ביניהם. אבל השתלטות פוליטית על הייעוץ המשפטי היא מתכון בטוח לפוליטיזציה של השירות הציבורי, להפרת חוק ואף לשחיתות.