הסיכוי קטן, חייבים לנסות

כלל יסוד בדיני חוזים הוא, שעל הצדדים לנהל מו"מ בתום לב. כלל יסוד במשפט מינהלי הוא, שעל הרשות לשמוע את טענות האזרח בלב פתוח ובנפש חפצה. הדבר האחרון שאפשר להגיד על מובילי ההפיכה המשפטית הוא שהם מנהלים את ההליך וינהלו את ההידברות בתום לב. הדבר הלפני-אחרון שאפשר להגיד עליהם הוא שהם שומעים וישמעו את מתנגדיהם בלב פתוח ובנפש חפצה.

אל תבנו יותר מדי על ההשהיה עליה הכריז (27.3.23) בנימין נתניהו. היא לא תשנה ולו במילימטר את מניעי היסוד שלו ושל חבורתו. הם שואפים לסמכותנות, הם רוצים להבטיח את שלטונם. הם רוצים לפגוע בדמוקרטיה, יש ביניהם מי שמתנגדים לה באופן עקרוני. ההפיכה המשטרית היא רק כלי - אומנם החשוב ביותר - כדי להשיג זאת. ראו את הנסיונות להשתלט על המשטרה, בנק ישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, תאגיד כאן, אפילו הספרייה הלאומית.

איך הגענו לנקודת השפל הזה - זהו נושא למחקרים מעמיקים. המציאות היא שאנחנו מצויים בה. ולכן, המאבק נגד קואליציית הרודנות הוא חיוני מאין כמותו. הוא מאבק על נשמתה, דמותה, עצם קיומה של מדינת ישראל. כי אם לא נהיה דמוקרטיה מערבית ליברלית - לא נשרוד, פשוטו כמשמעו. לא נשרוד בלי תמיכת הדמוקרטיות המערביות הליברליות, בלי כספי המשקיעים מהן, בלי הסיוע הצבאי מהן, בלי המטרייה הדיפלומטית מהן. נהיה קוריאה הצפונית פלוס כל האויבים החיצוניים הזוממים להשמידנו.

נתניהו לא ממש הושיט יד לפיוס. הוא בחר לפתוח במשפט שלמה העוסק בשתי זונות. הוא דימה את הצד שלו, אותו הרבה לשבח, לאישה המוכנה לוותר על בנה ובלבד שלא לקרוע את התינוק. את הצד השני, אותו גידף בהפרד ומשול, הוא דימה לאישה המוכנה לקרוע לגזרים את התינוק. את הנאום הזה הוא נשא באיחור של לפחות חודשיים, ואחרי שהעניק בתמורה לאיתמר בן-גביר מה שנראה כמו מיליציה פרטית (יממה קודם הוא אמר לבג"ץ, כי מאז הקמת הממשלה השתכנע ביתר שאת שבן-גביר מתאים לתפקידו). זה היה נאום שבא מאילוץ, לא משכנוע אמיתי. זה היה נאום של פוליטיקאי, לא של מדינאי; של ראש מפלגה, לא של ראש ממשלה.

אחרי כל זה, חיוני ביותר לנסות ולנהל את ההידברות. האקדח עודנו על השולחן: ההצעות נותרו על סדר היום כמות שהן, ההשתלטות הפוליטית על הוועדה לבחירת שופטים מוכנה לאישור סופי, יש לוח זמנים בו ההפיכה תימשך גם בלי הסכמות. צריך לדבר עם משיחיסטים קיצוניים ועם מתעבי דמוקרטיה, ולקבל את מילתו של השקרן הגדול ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. אבל אין ברירה אחרת. ישראל מוטלת על ערש דווי במחלקה לטיפול נמרץ. חייבים לייצב את המצב ולנסות להעביר אותה למחלקת אשפוז, ואולי משם למחלקת שיקום.

הגיע הזמן שהאופוזיציה תציג מתווה משלה. וכן, יש מה לתקן במערכת המשפט. וכן, זכותו של הרוב לפעול וגם לטעות; אין לו זכות להיות עריץ ולכפות שינויים בלתי לגיטימיים בבסיסה של המדינה היהודית והדמוקרטית. זהו הקו שצריך להציג באותה הידברות. אם היא תיכשל - והסיכוי לכך גבוה מהסיכוי שתצליח - הקווים יהיו ברורים. נדע אנחנו ויידעו הדורות הבאים מי הציע מה, מי סירב ומדוע. והכי חשוב: אם לא מנסים, אין שום סיכוי להצליח. אם מנסים, אזי אפילו הסיכוי הקטן ביותר עדיף על חוסר סיכוי כלשהו.