משה איש האלוקים

התורה אינה מסבירה מדוע נבחר משה למנהיג עם ישראל וכיצד הפך לדגול שבמנהיגיו בכל הדורות – כפי שאינה מספרת כיצד הפך אברהם לאבי האומה היהודית. וזה מעניין, כי למשל על יהושע – יורשו של משה – נאמר שהוא "איש אשר רוח אלוקים בו" ואנו יודעים שהיה משרתו של משה ואחד משני המרגלים הצדיקים. פרקים ארוכים מספרים על אומץ ליבו של דוד שעלה לכס המלוכה. שלמה קיבל חוכמה שלא הייתה כמותה ולא תהיה כמותה.

מה אנחנו יודעים על משה, מעבר לסיפור לידתו והצלתו? הוא חיסל נוגש מצרי שהיכה איש עברי, הוא ניסה למנוע קטטה בין שני יהודים, הוא הציל את בנות יתרו מידי הרועים שהתנכלו להן ולאחר מכן היה רועה צאנו של יתרו. קטעים שלכאורה אינם אומרים דבר, אך חכמינו ופרשנינו השלימו את החסר על-פי הרמזים הללו. הם ראו בהם קו מקשר: רדיפת צדק חסרת פשרות, גם במחיר של סכנה ממשית לחייו. אפילו לבעלי חיים דאג משה, לפי המדרש הידוע על הכבש שברח מן העדר, משה הבין שהיה צמא ונשא אותו בחזרה על כתפיו.

אלו התכונות הבסיסיות הנדרשות ממנהיג, לפני רוח אלוקים ואומץ לב וחוכמה: חמלה על הכל ושימת הצדק מעל הכל. ומה קורה כאשר צריך להכריע ביניהם? המנהיג נחרץ בהגנתו של הנרדף וזוכר שלעיתים יש להתאכזר לאכזרים כדי לרחם על החלשים. אלו מאפייני היסוד של משה, אשר ליוו אותו לאחר מכן במשך עשרות שנים.

שמעתי פעם אמירה ולפיה כל מי שרואה את עצמו מתאים לתפקיד מסוים – צריך להיפסל בדיוק בשל כך. מעמד הסנה נותן לנו את ההפך הגמור: כל ההסברים של משה מדוע אין הוא ראוי להיות מנהיגו של עם ישראל, הם אלו המכשירים אותו למשימה.

חז"ל מספרים לנו, שמשה התווכח עם הקדוש ברוך הוא במשך שבוע תמים לאחר שנאמר לו שעליו להוציא את בני ישראל ממצרים ולתת להם את התורה (אגב: קריאה מדוקדקת בפסוקים מראה, כי לא נאמר לו שהוא יכניס אותם לארץ ישראל). את סירובו נימק תחילה בכך שהוא לא ראוי ושהעם לא ראוי. התכונה הבולטת ביותר של משה מופיעה ברגע הראשון: ענווה המביאה לבריחה מן הכבוד. הוא גם אומר את האמת באשר היא אמת: זהו עם השקוע בטומאות מצרים ולכן אינו ראוי להיגאל.

לאחר מכן מבקש משה לדעת את שמו של האלוקים – דהיינו את מהותו; מנהיג אמיתי חייב לדעת את מי ומה הוא מייצג. נימוק שלישי: העם לא יאמין לי – מישהו המופיע פתאום עם בשורה שנשמעת בלתי מציאותית. שוב יש כאן הכרה במציאות האובייקטיבית ובמגבלות הסובייקטיביות. הלאה: "כבד פה וכבד לשון אנכי" – לפי הסברו של הרב חיים נבון, הכוונה אינה לגמגום אלא להעדר כושר רטורי. משה יודע שחלק ניכר מכוחו של מנהיג תלוי בפיו. ולבסוף הוא מבקש: "שְלח נא ביד תשלח" – הרי אהרון הוא המנהיג הנמצא בשטח בעוד אני בגלות מדין, ומנהיג טוב סובל בתוך עמו וצומח מתוכו.

הרי לנו כל התכונות הדרושות ממנהיג אמיתי: ענווה והכרה במגבלות, עיניים פקוחות למציאות ולחסרונות. ומעניין לראות, כי ה' עונה למשה בצורה עניינית על כל טענותיו ומעניק לו פתרונות (למשל: ייעוד לעם, אותות שישכנעו אותו ואהרון בתור דוברו). הא למדנו, שמשה צדק כאשר הצביע על המגבלות ושאכן מנהיג מחויב להתגבר עליהן.

הפגישה הראשונה בין משה ואהרון לבין פרעה מסתיימת בכישלון מוחלט. לא רק שפרעה מפגין זלזול מוחלט בהם ובשולחם, לא רק שהוא דוחה מיידית את בקשתם הצנועה (שלושה ימי חופשה לצורכי פולחן), אלא שהוא גם מכביד עוד יותר את השעבוד. תגובתו של משה היא הטחה כלפי מעלה: "למה הרֵעוֹת לעם הזה? למה זה שלחתני? ומאז באתי אל פרעה לדבר בִּשְמֶך – הֵרַע להם הזה, והַצל לא הצלת את עמֶך".

לכאורה, תשובת ה' מלאה אהדה: "עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו". אבל חז"ל שמו לב למילה הראשונה: "עתה". לכאורה היא מיותרת: הרי ה' כבר אמר למשה שהגאולה בדרך ואין צורך להדגיש שהיא תבוא "עתה". לכן, הם ראו בה רמז לכך שמשה לא ייכנס לארץ: הוא יראה מה שיתרחש עתה (יציאת מצרים) אך לא את מה שיתרחש בעתיד (כיבוש הארץ). על-פי תפיסה זו, משה נכשל כאן בלשונו ועלה על המסלול שיסיים את חייו בהר נבו.

חז"ל אומרים עוד קודם לכן שמשה חטא בשפתיו, כאשר אמר במעמד הסנה על העם "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי". ה' נתן לו אותות, אבל העובדה שאחד מהם היה הפיכת ידו למצורעת – היא רמז לכך שהייתה זו לשון הרע על העם. במבחן המציאות, משה צדק: היה עליו לעשות את האותות כדי שהעם יאמין. אבל מנהיג צריך לתת יותר אמון.

במבט מעמיק יותר, מדוע כל כך דחוף לחז"ל "להדביק" למשה אמירות בלתי ראויות כבר בתחילת דרכו? משום שזהו אחד המסרים החשובים ביותר ביהדות: כל אדם עלול לחטוא. כולנו בשר ודם, לא בני אלוהים ולא מלאכי עליון. כבני אדם יש לנו יצרים ותאוות ופליטות פה – וכולנו עלולים להיכשל, אפילו הגדולים ביותר. אין זה מסר של יאוש ("אם הוא חטא, אז מה רוצים ממני"), אלא איתות לזהירות ("אם הוא חטא, אני צריך להיזהר הרבה יותר"). משה נמצא בדרך להיות האדם הגדול ביותר בהיסטוריה, אך גם הוא לא יכול להיות יותר מזה – אדם.

האירוע הגדול ביותר בתולדות האנושות היה מתן תורה, ולכאורה תפקידו של משה בו היה טכני: סוג של מפיק-סדרן. עליו לארגן את כל הדרוש ולהבטיח את הסדר; באירוע עצמו הוא ניצב בשולי הר סיני יחד עם שאר העם. נכון שאחר כך הוא עולה להר ומביא ממנו את הלוחות, אבל גם זה נראה משימה בלתי מהותית, סוג של שירות שליחויות.

האמת כמובן שונה בתכלית. רק משה יכול לתווך בין העם לבין האלוקים ("דַבֵּר אתה עימנו ונשמעה, ואל ידבר עימנו אלוקים בין נמות", מבקש העם מיד לאחר המעמד). רק משה יכול להגיע למדרגה הדומה לשל מלאך ולשהות בצל השכינה 120 יום בלא לאכול ובלא לשתות (אגב: שימו לב למספר הזה – כמניין שנותיו של משה). רק משה יכול לקבל את כל התורה שבעל-פה לכל דורותיה, כפי שמתארים חכמינו.

בהקשר זה חשוב לשים לב למדרש פחות ידוע, המתאר כיצד העביר משה את התורה שקיבל. תחילה הוא לימד את אהרון, אחר כך הצטרפו בני אהרון, אחר כך באו הזקנים ולבסוף נכנס כל מי שרצה ללמוד. זהו ביטוי מוחשי ביותר לאחד המהפכים המרכזיים שחוללה היהדות בעולם הדתות: חיי הרוח שייכים לכל ולא רק לשכבת עילית מצומצמת. יתרה מזאת: רק העם כולו – גברים ונשים, חקלאים וסוחרים, כהנים ולווים וישראלים – יכול לקיים את התורה כולה. רק במעגלי השנה והחיים כולם – חול ושבת ומועד, לידה ומשפחה ופטירה – אפשר לקיים את התורה כולה.

משה מעביר את התורה לבכירי העם כדי שיוכלו להעביר אותה הלאה, אבל גם עושה את זה בעצמו. כל הרוצה ללמוד – יכול להיכנס ולשמוע את הדברים מן המקור המוסמך ביותר. בדומה לכך, עוד לפני מתן תורה, משה יוצר את מערכת המשפט ויישוב הסכסוכים, בה כל אחד יכול לקבל מענה בכל עת, ובה אפשר להגיע אליו עם בעיות קשות גם אם היקפן הכספי זעום. אין פלא, אפוא, שאנו מדברים על "תורת משה": התורה שקיבל משה והתורה שהנחיל משה.

במבט רחב לאחור, מתן תורה הוא גם האירוע המוביל לטרגדיה של משה – מותו בעבר הירדן, מחוץ לארץ ישראל. במובנים רבים, משה נותר על הר סיני. את הלימוד המופלא עליו עמדנו, הוא ניהל כאשר על פניו מסווה. עור פניו קָרַן (התרגום הלטיני שקרא מיכלאנג'לו דיבר על "קֶרֶן" ומכאן הפסל השגוי הידוע) – ביטוי לרמתו הרוחנית העילאית. העם, אפילו אהרון, לא יכלו להביט בו – לא יכלו להגיע לרמתו. לכן, היה עליו להסתיר את פניו, הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית.

זאת ועוד: לאחר חטא העגל עזב משה את המחנה ועבר להתגורר מחוצה לו, באוהל מועד (לא להתבלבל עם אותו שם שניתן לעיתים גם למשכן). ה' היה מתגלה למשה – ולו לבדו – באוהל מועד, לכל הפחות עד להקמת המשכן. העם היה עד להתגלויות אלו, אך לא שותף להן. משה נעשה מנהיג מנותק, בעוד אהרון הוא המהלך בשבילי המחנה ומשכין שלום בין איש לרעהו.

מכאן ואילך משה מתקשה להתמודד עם העם, חטאיו ותלונותיו. על חטא העגל הוא מצליח לכפר (לא לגמרי), כי הוא ממילא נמצא על הר סיני ולא בקרב העם. אבל כאשר העם דורש בשר, משה מרים ידיים ומעדיף למות. בחטא המרגלים משה ואהרון נופלים על פניהם, ואת המצב מצילים – חלקית – יהושע (משרתו של משה) וכָלֵב בן יפונה. במרד קרח הם זקוקים לנס אלוקי שיוכיח את מנהיגותם, ואהרון הוא המצליח לעצור את המגיפה הקטלנית הפורצת בעם. ואילו ערב הכניסה לארץ – בחטא הזימה ועבודת האלילים בבעל פעור – משה חסר אונים; פינחס, נכדו של אהרון שכבר הלך לעולמו, הוא המכפר על ישראל.

היציאה ממצרים, מתן תורה והנדודים במדבר היו ברובם בדרכי נס. כיבוש ארץ ישראל ויישובה הם בעיקרם בדרך הטבע. כבר ראינו את תסכולו של משה ברגע בו הוא נתקל במחסום טבעי בדמות סרבנותו של פרעה, והזכרנו את דברי חז"ל על הצפוי לו. התורה מצפה מן האדם לחיות במסגרת הטבע ובה לעבוד את בוראו ולקיים את מצוותיה. משה, איש האלוקים, אינו המנהיג המתאים לכך. גדולתו היא חולשתו. עלייתו היא חסרונו.

ממש בסוף התורה, זוכה משה לכינוי שלפני כן לא ניתן לאיש: "עבד ה'". אחריו יקבלו אותם עוד שני אישים ושניים בלבד: יהושע ודוד. שלושת אלה הם מניחי היסודות לקיומו הנצחי של עם ישראל. משה הוא הגואל מעבדות לחרות, נותן התורה ומנחיל לימודה. יהושע הוא הכובש את ארץ ישראל ומחלק אותה בין השבטים. דוד מייסד את הממלכה המאוחדת ממנה יבוא המשיח, מכין את בניית בית המקדש שבלב האומה ומעניק לנו את ספר תהילים שהוא בסיס תפילותינו. אם להשתמש באמרתו הידועה של הנצי"ב מוולוז'ין, משה נותן את תורת ישראל, יהושע מעניק את ארץ ישראל ודוד יוצר את עם ישראל.

ויש עוד משהו: משה, יהושע ודוד ראו את עצמם בראש ובראשונה כשליחי ה' ועושי דברו. ראינו את נסיונותיו העיקשים של משה לברוח מן ההנהגה; יהושע ראה את ייעודו בשירותו של משה ולא ביקש את הגדולה לעצמו; דוד היה רועה צאן צנוע אשר בנה את עצמו במאבקים בלתי פוסקים. איש מהם לא התגאה – לא על הסובבים אותו ולא על עמו. כעבדי ה', כל מעייניהם היו במילוי השליחות שהוטלה עליהם. הם חיברו בין שמים לארץ, בין האלוקים לעם, בין התורה לחיי המעש. היו להם חסרונות וחטאים – כבר אמרנו שאיש אינו נקי מהם – אך במאזן הכולל הם הענקים שעל כתפיהם כולנו ניצבים מזה אלפי שנים.